בייבי סטפס

תמיד ידעתי כמה יש לי ממנו

ותמיד ידעתי שזאת חרא תכונה

אבל מעולם לא רציתי באמת להיפטר ממנו

כי לא ראיתי כמה הוא עצום

וכמה הוא חוסם לי את הדרך.

העיניין הוא,

שהגנה עצמית לא נוצרת מעצמה

היא נוצרת כתוצאה מחוויה שהגוף והנפש עברו ובכל טריגר של כל סיטואציה מסויימת המפלצת שוב גדלה ונהיית עצומה ברמה שאני לא יכולה לזוז כי היא חוסמת לי הכל. אפילו את האויר. 

כמובן שגם אז אני מתנהגת בהתאם

מה שמחזיר אותי לזה

שזה לא קורה סתם

אגו/הגנה עצמית לא נוצר משום מקום

זה תמיד בא ממשהו כואב

המוח מאותת באדום "זוכרת?? זה קרה לך כבר, וזה היה כואב, שלא תשכחי כמה זה היה כואב"

מי שלא מסוגל להבין מדוע לאדם יש קליפות

לא יהיה מסוגל לראות לתוך הנפש שלו גם אם הוא יחשוף את כול כולה מולו.

מה שמביא אותי לדבר הבא:

היום נפל לי האסימון, שלפעמים, גם אם אנחנו ממש אוהבים את האדם שמולנו, עצה אחת שאנחנו נותנים יכולה להפוך לו את החיים ולא תמיד לטובה, לפעמים לגמרי להיפך, בגלל ראיה מסויימת שלנו, ויש פה אחריות עצומה על מה שיוצא לנו מהפה, כי לפעמים כשאנחנו במצב מסויים, אנחנו משליכים את זה אוטומטית לצד השני. ולפעמים זה יכול לעשות רק נזק

כמוני עם האגו, כמו כולם עם השיט איתו הם מתמודדים.

בעולם שאני נכנסת אליו עכשיו קוראים לזה "תיקון".

אסכם את החפירה שלי עכשיו ב: כמה שפחות לדבר, יותר לעשות. ולא לדחוף תאף לאיפה שלא צריך. 

ועוד אסימון שנפל (הכל בגלל לונה)

לפעמים צריך לעבור תהליך מאוד כואב בשקט, עד שהכאב פשוט לא יכאב יותר. 

המשפט הזה מרגיע אותי, נתן לי לקחת נשימה, ולחכות שיפסיק לכאוב.