שאת לא יכולה להפסיק לבכות.
על הקיים ועל מה שהיה.
לא משנה כמה את מנסה לדבר שפוי אל עצמך וכמה את נואשות מתקשרת עם השפויים סביבך לקבל חלק קטן משפיותם, כלום לא עוזר והדמעות לא נגמרות.
מדליקה שיעורים
בוכה יותר
מדליקה מוזיקה
לא יכולה להכיל אותה
לא יכולה להכיל כלום
אני עוד שניה מתפוצצת
אין לי מקום כבר.
ואין סביבי מקום כבר.
ונמאס לי,
שאני חלשה מדי בשביל זה.
התפללתי לאלוהים שיעזור לי להתקרב בחזרה למשפחה שלי, כנראה שהוא שמע.
היום הייתה לי שיחת אבא-בת עם אבא שלי.
שיחה ששנים לא ניהלנו, לא באופן הזה, לא בטון הזה, לא בהבנה הזאת ובטח שלא בקבלה כזאת.
הוא סיים את השיחה ב-"תמיד יש לך אותנו, לא משנה מה יקרה תמיד יש לך אותנו, אנחנו המשפחה שלך."
לפחות עכשיו אני לא יכולה להפסיק לבכות מהסיבות הנכונות, מהתרגשות.
אני אהיה בסדר, אני יודעת, יש רשת אהבה סביבי שלא תיתן לי ליפול.
תודה ה'
