"כבר חזרת, רק שאת עדיין לא מעכלת את זה".
המשפט שלה לא יוצא לי מהראש.
משיעור לשיעור
הדברים נהיים מעניינים יותר
מבלבלים פחות
ומפחידים פחות.
הבטחון מתחיל לתת את אותותיו
בטחון בעצמי, ביטחון בה'
אני מתחילה להיטען מחדש
אחרי שנים של התרוקנות, ריקנות, עצב וכאב.
אני מתחילה להרגיש שוב תקווה
מרגישה איך עמוד השדרה שלי מתחיל להיבנות חוליה חוליה, עד שיחזור להיות יציב, כמו מי שהייתי פעם, רק בגרסה משודרגת הפעם, כזאת שתשים כיסוי ראש בגאווה אחרי החתונה.
כאילו משהו בתמימות שאיבדתי מוצא את דרכו חזרה אליי, ומשהו פשוט מאיר לו את הדרך.
הזכרונות לא נמחקים, הכל עדיין שם. תמיד גם יהיו.
אבל היום, אני כבר מתחילה לייצר לי חדשים, טובים יותר, מאירים יותר, אמיתיים יותר, ממלאים יותר.
התאהבתי,
בדת, בתורה, בה'.
מזל
שהפעם באמת יש מי שמחזיק לי את היד.
יותר נכון מזל שהבנתי, שתמיד גם היה מי שהחזיק. לא השכלתי להבין לפני.
"עשה לך רב"
עשיתי.
קיבלתי את הזכות
ותודה לך ה' על כך.
רב יותר מדוייק מזה לא יכלת לשלוח לי :)
מתחיל להרגיש לי יותר רגוע בפנים.
