לפני 4 שנים. 27 בפברואר 2020 בשעה 23:43
אני זוכרת בעיקר מה זה לכאוב. פיזית.
מה זה לכאוב נפשית, לא אשכח לעולם.
אבל הגיהנום - הוא החוסר אונים. לכן זה מה שנחרט בי הכי חזק.
בגלל זה קשה לי לראות את זה מהצד, מאדם שכל כך דאג להרים אותי למעלה בשיא החושך. להראות לי שיש אור.
עכשיו תורי להראות לה שיש אור.
ואני מפחדת שאני נכשלת
ואני מפחדת שאני עושה את הכל לא נכון.
אני בעיקר מפחדת עליה
מפחדת פחד מוות מלאבד אותה.
אבל הכי הרבה
אני אוהבת אותה. מהבפנוכו של הלב.
עד עמקי נשמתי.
ולא אפסיק להילחם עליה, גם אם תנסה למנוע ממני.
כי היא שווה שילחמו עליה.
כי כל כך מגיע לה שילחמו עליה.
כי היא מיוחדת
וכולה לב ענק שעשוי מזהב.
אני רק מקווה שאצליח להזכיר לה
אפילו לכמה שניות
שמגיע לה להיות מאושרת. וחופשיה.
פשוט מגיע לה.