בייבי סטפס

יש לי הרגשה שהרבה פוסטים הולכים להיכתב היום. על ידי. 

שנים הייתי צמחונית

תקופה מסויימת טבעונית

לפני כמה שנים קמתי בבוקר עם קרייב מטורף לנקניקיות ומאז אני אוכלת בשר דגים בייסיקלי הכל ונהנת מכל רגע.

אבל המצפון, המניאק תמיד שם. 

תמיד דיונים ביני לבין עצמי "הגיע הזמן לחזור לזה" ואז מהר מהר אני מסיתה את המחשבה למשהו אחר, מתעלמת מזה וממשיכה כרגיל. בידיעה מוחלטת שאני מתעלמת מזה ובידיעה מוחלטת שזה לא מוסרי בעליל. לא חייה בהכחשות.

תמיד יש את הסרטונים המזעזעים שאני כל כך נמנעת לראות אבל גם השניה הזאת שאת מגלגלת אותו למעלה בפיד את רואה תמונה שנשארת בך. 

ואת מבינה שאת חלק ממנה. תמיד הבנת.

(זאת לא הטפה לשום כיוון, זה נטו המחשבות שלי, לא שופטת איש אז לא לזיין לי תשכל)

והיום אנחנו בהסגר

כמוהם

רק בנוחות שלנו ובבית שלנו, לא בתנאים המזעזעים שלהם.

בתור לשחיטה (זוכרים את הוירוס הזה שסגר אתכם עכשיו בבית? אז הוא מאוד מסוכן)

התינוק מופרד מהאם שניה אחרי הלידה (אצלנו זה רק אם האם חולת קורונה, אצלהם זה ברגיל) 

וכל העולם מזועזע כל כך

על מה שאנחנו בעצמנו עושים. 

עם כל יום שעובר אני מבינה יותר ויותר שהטפיל היחיד בעולם הזה זה אנחנו.

וזה, כל מה שקורה עכשיו, כל השיט הזה שפוגע לנו איפה שהכי כואב, כל כך מגיע לנו! הרווחנו את זה ביושר על ידי זה שהחרבנו כל חלקה טובה שדרכנו בה אי פעם.