Present Simple, with a slight possibility for a shade of Present Perfect Simple. Only time will tell. Written approx. 5 min after the fact in Past Simple.
הוא שלח הודעה. ואני. והוא. וכדרכם של עבדים זה היה מפתה. אבל השעה הייתה כבר מאוחרת, ורציתי להספיק לעשות דברים בבוקר. ובכלל קבעתי עם עבד אחר. אבל אוף. זה היה מפתה. והעבד השני הבריז. והדגדגן רצה שיתייחסו אליו וזה בטח לא התפקיד שלי... אז זו הכתובת שלי. אני כבר אהיה ישנה כשתגיע. תנעל את הדלת כשתיכנס. חדר השינה מצד שמאל. תתפשט ותיכנס מתחת לפוך. ותלקק. תלקק תלקק תלקק. תלקק ואז תחזור הביתה.
והוא בא. וליקק. והעיר אותי. וליקק וליקק וליקק. ואז אמרתי לו שלום. והוא שוב ליקק. וליקק וליקק והלך.
והפעם אין סיכוי שאשכח איך קוראים לו, כי מעולם לא טרחתי לשאול לשמו.
ככה אני אוהבת את העבדים שלי. חצי חלום מתוק, חצי זיפים, חצי נעלמים אל תוך הלילה כלעומת שבאו.
וכולם חיו באושר ואושר עד עצם הלילה הזה.
(שימו לב איך לא כתבתי ״עושר״, אז שאף אחד לא ידווח עליי למר כלובי והאנטי שלו נגד מלכות בתשלום).
