haven

פעם הכרתי מישהי שהלב שלה כאב חזק כל כך, עד שלמדה לשמור עליו. 

היא נכלאה בכל כך הרבה כלובים, עד שהצהירה שלא תקשור עצמה יותר.

היא נתנה לאחרים להחליט עליה בכל כך הרבה תחומים, עד שהבטיחה שלא תיכנע יותר.

היא התמודדה עם הורות בגיל כל כך צעיר, עד שהתחילה לספר לכולם שיותר לא תחווה זאת.

היא נלחמה על האהוב שלה יותר מדי, עד שנשבעה לא לאהוב יותר.

היא בגדה ונבגדה הרבה כל כך, עד שהחליטה שמחויבות זה משהו שלא יהיה בחייה יותר.

היא הרגישה חזק כל כך, עד שהשתיקה את הרגש שלה שלא ידבר יותר.

אחרי כל ההחלטות והשבועות וההצהרות וההבטחות, היא חיה בבועה מגוננת ונטולת סיכונים. בתוך הבועה היו ריגושים ורגשות והתרגשויות, אבל רק במידה שלא סיכנה את השלווה בממלכת הלב שלה.

בינתיים, בשקט בשקט, כל כך בשקט עד שהיא עצמה לא שמעה זאת, הושמעו בתוכה קולות קטנים של תקווה. הקולות היו חלשים ועדינים, אבל הצמיחו ניצנים באדמת החממה.

~יום אחד, הגיע נסיך והנביט זרעי אהבה וחום על קרקע הלב הפצוע של המישהי הזו שהכרתי פעם. ~

לנסיך, שהיה חכם ונחוש, היו כוחות על טבעיים. הוא פתח את דלת הבועה, הצליח לרכך את חומות ההגנה שלה, והשקה את האדמה בחום, הכלה, הבנה ואהבה אינסופיים. הקולות הקטנים של התקוות לעתיד החלו להישמע בקול חזק יותר, אבל היא המשיכה להשתיק אותם. היא לא סיפרה לנסיך שלעיתים דמיינה את עצמה עם בטן הריונית, או מתחת לחופה, או מכינה ארוחת ערב לבעלה הנסיך, או שניסתה לחשוב מה תרגיש כשיחד יביאו לעולם יורש עצר מלכותי, או שכל ההצהרות וההבטחות שלה נשמעו פתאום קלושות באוזניה.

~ואז הנסיך עזב~

פעם הכרתי מישהי שהלב שלה כאב חזק כל כך, עד שלמדה לשמור עליו.