haven

אני יושבת במקום הזה של הסושי ליד הבית,

והוא יושב שולחן לידינו.

המוזיקה מנגנת ממש בשקט ואני שומעת כל מילה שהוא אומר בטלפון.

"יאללה אח שלי, שיהיה בהצלחה. 

בן זכר עוד השנה. 

שילך לכם בקלות, בשמחה, שתזכה למצוות,

שתספר לנו בשורות טובות".

הדמעות מתחילות לעלות. איך שהוא לוחץ לי בול על הנקודה. איך היה מתאים לי שהוא יפנה את כל המילים האלה אליי. 

אני מסיטה את הראש בדיסקרטיות לבחון אותו. באסה, הוא קטן. טוב, אז אני אעצום את העיניים כשאתכרבל בתוכו. אני אעצום את העיניים והוא יאסוף אותי אליו וילחש לי את כל המילים המלטפות הללו באוזן. הוא ילחש לי את כל האיחולים האופטימיים והברכות של המאמות המרוקאיות. אני אירגע, בנשימות עמוקות שלוות כאלו. הוא ימשיך להגיד את המילים האלו.

אני אתערסל בהן עד שאירדם.

*****

בכותרת: מה שאני רוצה להיות.

כל הקטע של להסכים לחלוק חיים עם בן אנוש נוסף נועד לתת כוח.

עוצמה של שניים מול איתני החיים, מול החידלון, מול הייאוש, מול המשכנתא.

כה בודד הוא הלבד. ועצוב. והנפש כמהה לשותפות שתישא יחד את המשא הזה.

אז יוצאים לדייטים, ומתאהבים, ואפילו מעזים לקפוץ ראש לתוך חתונה.

אבל אז אני נכנעת לפיתוי של להישען אחורה, לעצום עיניים, להתמסר.

וזו טעות.

כשחוגגת יומולדת אבל בוכה בלילה ברצפת חדר האמבטיה, כשאני נסערת כבר שלושה ימים ממשהו שנודע לי אבל אני לא חולקת איתו, כשהוא פתאום יוצא מהכלים בצורה שלא הכרתי - ואז שותק אל תוך עצמו יום שלם.

הבדידות מכה בי.

ואני לבד בתוך היחד הזה. 

ואני כועסת על עצמי.

I should have known better 

ובינתיים כל מה שיש זו אשליה של יחד.

השבוע ב"קבוצה" סיפרתי להם על המגירות של המכתבים. מכתבי אהבה במגירה אחת. מכתבי תודה במגירה השנייה.

וחשבתי על המילה הנכתבת אלייך, מילה הנכתבת אליך, מילה הנכתבת עליך, לפעמים ממני אליי.

שלוש וחצי שנים אחורה, התכתבנו בינינו דרך המקום הזה: שבוע לתוך ההיכרות. חודש לתוך ההיכרות. כשצירפנו אחרים. כשאהבנו. כשהכאבנו.

הייתי קוראת אותנו דרך המילים שלי ודרך המילים שלך. 

זה היה רומנטי, רומיאו ויוליה רומנטי. עיבדתי חוויות דרך הבלוגים שלנו, התאהבתי במילים שלך, תקשרתי איתך בכל פוסט חדש.

ואז קרו החיים. רבנו, התקרבנו, התרחקנו, וכבר לא כתבנו.

אבל בבואי לכתוב את הנדרים, חזרתי לכאן. חפרתי אחורה בבלוג שלך ודגתי מילות אהבה ותשוקה, הבנה והבטחה. התבשמתי במילים שלך ושפכתי הכל לתוך המילים שהקראנו זה לזו באותו לילה מוזר.

והשבוע ב"קבוצה" חשבתי שאני רוצה לחזור לכאן. בשבילי ובשבילנו.

שתהיה לי נקודה קבועה בזמן לעצירה ושיתוף. שנוכל לדבר גם בבלוג. שנחזור אחורה ונקרא גם את זה.

על הבוקר הזה, למשל. שמלא בתקווה שלי למבחן שהיא תצליח בו, ותקווה שלך לפגישה מיוחדת שתסלול דרך חדשה ללב של ילדה קטנה וחוששת.

על הבוקר הזה שבו אנחנו גם רחוקים וגם קרובים. בוקר בו הגוף שלי זוכר אותך בתוכו, אבל מתחיל לשכוח איך זה מרגיש. בוקר בריח סיגריות של אנשים שמלהגים סביבי על אירובי ויוגה והסדרי ראייה. בוקר של גשם מלא בתקווה להיזכרות מחודשת. 

אנחנו לא נפרדים כי "לא אספת אותי משדה התעופה"

אנחנו נפרדים בגלל מה שזה מסמן.

או כמו שהפסיכולוגית שלי מסכמת: מהיכרותי אותו אין לו בעיה של הבנה. הוא לא באמת *לא מבין* מה הבעיה לצאת למסיבת סווינג בעיתוי כזה, לאסוף את הבחורה ברכב *שלך*, ולהודיע לך על היציאה בצורה חד צדדית.

וזה, היא אומרת, מה שמעצבן אותך כל כך.

נכנסת למנהרות הכרמל

פתאום מבינה שיש לי דקה לעצמי

אף אחד לא ישמע

מאיצה ל100

צורחת. צורחת. צורחת.

בלי לעצור, בלי אוויר, בלי לחשוב. 

יוצאת מהמנהרה. שמש בחוץ. 

אולי הלב שלי מפסיק עכשיו. 

אז ככה זה מרגיש? 

מתוך: דברים שהגוף שלי עושה כדי להבין איך זה מרגיש כשנגמר החמצן. 

נאמר עכשיו,

תוך כדי קוויקי צהריים אגבי:

"כשנסיים עם ילדים

אני קושר את צינורית הזרע

כדי לגמור בתוכך כל הזמן"

הרבה שמש במרפסת ובים

זר פרחים מושקע

אנטריקוט

ארוחת בוקר למיטה

הפה שלו מתענג על הכוס שלי

כתיבה במחברת

מסאז זוגי

שרשרת גמירות

פיקניק במעיין

וזה ברקע, בלופים: 

סטטוס עכשווי: בבטן פיתה תימנית, שניצל וחציל, חצי בירה, ואני בדרך לים, לא מפספסת את השקיעה.

#the_ultimate_staycation

והוא לא בבית?

- קוראת בבלוג שלו ומתאהבת מחדש.

כי כשאני סתם הייתי מתארת את זה כ"טיילנו בגליל, היה לילה, ואז מצצתי לו בבית קברות",

הוא כותב את זה ככה. 

כי הוא כל הזמן חרמן עליי!

💃💃💃

אהבה שלי, נסיכה שלי. זה מוזר אבל אני מתרגש ממש. לא משנה מה נחליט לעשות עם זה, אבל באופן מוזר אני מתרגש ושמח וגאה בך. אני כל כך אוהב אותך. משוגע עלייך. אוהב את הבטנונת שלך. אוהב את מצבי הרוח שלך. עכשיו אני מבין מה היו הקריזות בשבועות האחרונים. מסכנה שלי, את בטח משוגעת מרוב הורמונים. בואי תניחי עלי ראש. זה בסדר, תבכי, תשחררי קצת. אני יודע שלא תכננו את זה ולא רצית שזה יקרה. אני כל כך מצטער על מה שאני מעביר אותך עכשיו. פתאום אני מבין כמה הייתי רוצה שאת תהיי האמא של הילד שלי. אני מניח לך יד על הבטן ומתרגש ממש. בייבי, ההחלטה היא כולה שלך. מאד יכול להיות שנבין שזה לא מתאים לנו כרגע, אבל אני איתך בכל החלטה שתקחי. אהיה מאושר לעבור איתך היריון ואתמוך ואהיה שם בשבילך אם תחליטי להפיל. אין מושלמת ממך והכי הייתי רוצה בעולם לחוות איתך היריון, לידה, הורות, את כל החבילה. מהממת שלי. את אמא מדהימה ואני אוהב אותך גם על זה. אל תבכי יפה שלי. מה? חח מצחיקה שאת. הכל בסדר, אני לא אכריח אותך להמשיך את זה. אין בעיה, נלך לוועדה מחר, רק שתדעי שפוטנציאלית - התרגשתי לדמיין לרגע את הבוטן הקטן המשותף שלנו. 

מתוך: מילים שהיו יכולות לפתור את כל הכאב שלי בשבועות האחרונים.