haven

שאני יודעת שברגע שאשתחל למקום המדויק שלי לידו, אניח את הראש על החזה הרחב שלו, והוא אוטומטית, מתוך שינה, יניח לי את היד החזקה והמרגיעה שלו על הפנים שלי, ולאט לאט האגודל שלו ייכנס לי לפה. אני אמצוץ אותו ברוגע,

ואירדם. 

אני משתחלת למיטה בשקט. סיימתי לבדוק עבודות, והוא כבר ישן. הוא שוכב על הבטן, אם היה על הגב בטח הייתי עושה צעד לכיוון הזין שלו. אבל הוא ישן עמוק ואני נותנת למחשבות שלי לשוטט. מדהים איך הגבר הזה, שלא הכרתי עד לפני שנה, נקשר בנפשי. איך אנו חולקים את חיינו בטבעיות ברורה כזו. טבע האדם מפליא אותי. כמה ברור שכשהתרוקן לו המצבר היום התקשרתי לחברים שלי שיבואו לעזור, ושכשישבתי על המחשב קודם קראתי לו לעזור לי עם היגדים גנריים למטלות שהוגשו לי.

והחל משישי האחרון אנחנו גם נשואים כלכלית. פתחנו חשבון בנק משותף וזו הייתה הצהרת הזוגיות הכי רשמית שלנו עד כה. 

לפני שנה פחות חודש חגגנו שלושים יום להיכרות שלנו. ערומים בבריכה ברמת הגולן הוא הצהיר על אהבתו אלי. התהפכה לי הבטן מפחד והכרזתי שגם אני מחבבת אותו פלוס פלוס פלוס. והנה, השבוע נצא לחגוג שנה להיכרותנו.

בארון, בתוך שקית, מתנות בדס"מיות שקנה לי לא מזמן, בנוסף למתנות הקונבנציונליות שקיבלתי ממנו ליום ההולדת. עדיין לא נגענו בהן. אם יקרא את הפוסט הזה יגלה שאני מתכננת להביא אותן לנסיעה שלנו בסופש הקרוב. כשיענוד לצווארי את הקולר החדש אני גם אתקלר אליו כאן.

וכל יום אני ממשיכה ללמוד. עליו, עליי, עלינו. נוגעת בפצעים, בוכה כשצריך, מתבוננת, מודה על הכל. לא מפחדת יותר למרות שרועדות לי הביציות לקראת המעבר המתקרב. 

אכן, פלא.

אני פשוט רוצה שנאהב.
בלי להילחץ מדיבורים על מגורים משותפים
בלי לחשבן מתי בפעם האחרונה באת אל תוכי
בלי לילות לבנים של עלבונות הדדיים ונוצות מרוטות
בלי צעקה גדולה שלא יוצאת ממני
בלי להבטיח לעצמי שהלילה אשכב איתך. כל לילה מחדש
בלי כל הכאב והבלבול והפחד והאשמה שמציפים אותי
גם קצת בלי כל האהבה הענקית שמטביעה אותי.
אני רוצה פשוט.

*****

לפני כמה שבועות נסעתי ליד חוף בצת. השמים היו אפורים והמים כהים. היו רוחות, והייתי האדם היחיד שם בחוף. עצרתי להסתכל ואחרי כמה דקות ברחתי חזרה לרכב. זה היה מפחיד. כל הזעם והכוח העוצמתי הזה.
ואני מרגישה ככה עכשיו, כאילו אני לבד לבד מול הגלים הגבוהים הזועמים, יצור קטן מול כאוס אפוקליפטי. והגלים מאיימים עלי. על אחד כתוב "בנסיון לעבור לגור יחד את תהרסי את הקשר הזה". על השני "את לא בנויה לזוגיות". עוד גל אומר "את חרא של בת זוג. נמצאת שם רק כשטוב". גל אחר הוא גל של "כנראה שירד לך ממנו".
אני לבד. והגלים כועסים. ואין לי לאן לברוח.

אני רוצה פשוט. לעצום עיניים. לקבל את המגע שלך ברצון. לפתוח עיניים. לחייך.

כל יום אני מתאהבת בו יותר. זה קורה בטעות, בגלל הדברים הקטנים, אגב אורחא.

זה קורה גם בגלל הדברים הגדולים: קל להרגיש את זה בחגיגות חצי השנה שלנו שכללו סופ"ש תל אביבי מושחת בתאוות בשרים עם מסיבת סווינג (הראשונה שלי!) ומסיבת דאנג'ן (הראשונה שלי!) והיכרות עם חברים שלו ושלי ושלנו.

זה קורה כי כשאני מוצאת עצמי פרושה לרווחה על מיטה משותפת, נצפית על ידי זרים ומבקשת "זין" ו"עוד זין" ו"זין אחר" - אני יודעת שאני אחוזה בידיים בטוחות של גבר שרואה בי רק טוב ועושה לי רק טוב.

זה קורה כי אני מבינה שהגעתי לספייס במבוך, מוקפת קהל, צורחת את האורגזמות שלי, סופרת חמש כאלו, ואז מתרוממת לבלוע אותו גומר ולהראות לו לשון נקייה מזרע - וזה יכל לקרות לי רק כי המיינד שלי נקי איתו והנפש רגועה.

אז כן, יש דברים גדולים כאלו. 

דברים גדולים זה חשוב. זה הכרחי. אבל דברים קטנים - יותר.

ואתמול בלילה, כשאני מלאת אשמה על שלא שכבתי איתו כמה ימים (כן, פאק שלי), לגמרי התכוונתי "לעשות את זה". רציתי לתת לו אותי שוב. והוא פינק בארוחת ערב, וכשהתנשקנו מעל כוס יין התחיל לדגדג לי שם למטה, ונכנסתי למיטה מתוך כוונת הזדיינות, והוא, צייד מנוסה שכמותו התחיל לגעת כמו שצייד נוגע, ואז שיתפתי אותו בנושא שטורד את מנוחתי.

ואז התרחש הפלא.

בשנייה, זיין העל שלי התקפל. שפת הגוף, המגע, הקול, הכל - השתנה, הוא הניח את הראש שלי במקום ששמור לי על החזה שלו, ניגב לי את הדמעות, הביע אמפתיה, הקשיב, ייעץ, היה סבלני, ליטף. לא שכבנו בסוף בלילה. אם הייתי יותר פיוטית אולי הייתי אומרת שהנשמות שלנו כן עשו אהבה. אבל גם בלי מילים גבוהות, ברור לי שהתאהבתי בו שוב. יותר.

מיעקב אבינו למדנו את חשיבותם של פכים קטנים. מהמלאך שלי אני לומדת זאת על בשרי.

חצי יממה אחר כך, בשירותים בעבודה, לקבל תזכורת למטחי הזרע שהוא השאיר בתוכי.

לגמרי מתנה. 

קיבלתי אותך לחיי כשרק התחלתי להצטרך. עוד לא התייאשתי מעולם הדייטינג, עוד לא הסרחתי מנואשות, וכבר מצאתי את האביר שלי.
כנראה שכשהתלמיד מוכן המורה אכן מגיע.
והמהירות בה זה קרה יכולה גם לתעתע, לגרום לי להרגיש שזה קל וברור ומובן מאיליו, כי לפעמים בעל הנס לא מכיר בניסו. או בעלת הנס. אני רוצה לאסוף את כל הרגשות והרגעים וההתפעלות והלב שעולה על גדותיו, ולזקק לי את זה לבושם שאענוד על הצוואר קרוב קרוב ויזכיר לי תמיד כמה אני ברת מזל.

באחת המגירות הסודיות שלי תחוב מכתב שכתבתי לי לעתיד. כתבתי אותו לפני עשר שנים, כשסבלתי מאד בנישואים אומללים. כולם הזהירו אותי שאתחרט על הצעד הזה, אז כתבתי לי כמה אני אומללה, כדי לא לשכוח. כדי להבין למה עשיתי את זה. הזכרתי לעצמי העתידית כמה רע היה לי כדי שלא אתחרט על הצעד של פירוק הבית.
אני מרגישה רצון לכתוב מכתב דומה לאני העתידית, האוהבת והבטוחה, שתנוח על זרי הדפנה. להזכיר לי כמה מאושרת וברת מזל אני. כמה אני מעריכה ומוקירה את הפלא הזה שנכנס לי לחיים.
לזכור, איך אני גאה בך כשמתבוננת מהצד בגבר שלי הרהוט והחכם מתנסח ברהיטות על כל נושא בעולם, משתמש במושגים של גדולים ומתמצא במגוון כה רחב של תחומי עניין.
כמה אני מאושרת להתפנק ולתת לך להאכיל אותי, ללהטט במטבח את הקסם שלך ולאכול לך מהידיים.
איך אני מאבדת את עצמי בין זרועותיך במיטה, כשאתה נוגע, ויורד לי בתאוותנות, ומזיין אותי כמעט לאובדן הכרה, ומשפריץ אותי בטירוף, ותמיד מפתיע אותי בשיאים שאני מגיעה אליהם.
איך אני מרגישה בטוחה להיות אני האמיתית איתך, בלי תחפושת ובלי פוליטיקלי קורקט, לדעת שאתה אוהב גם את הפאקים שלי.
איך אני שמחה לראות אותך עטוף במשפחה המשוגעת שלך, שאוהבת ומכילה הכל, שתומכת בחום ונושאת אותך על כפיים. גאוות המשפחה שכמוך.
איך אני אוהבת לראות אותך עם הבת שלך, מפנק ודואג ומלמד ומחבק, ולקנא בה בצחוק קנאה טובה ושמחה כזו כשאתה שולח לי סלפי בו היא נרדמה מכורבלת עליך. 
איך אני מתפעמת כל פעם מחדש כשאני נשברת מולך כשנחה עליי הרוח הרעה, ואתה יודע לאסוף אותי, להרגיע בדברי טעם ולהזכיר לי את האור.
איך אתה זורם איתי לכל יציאה בכל סגנון, איך אנחנו נהנים לאכול ולשיר ולרקוד ולגעת ולצחוק יחד.
איך כיף לנו למתוח עוד ועוד את השעות שלפני השינה בצחוקים עם אלכוהול ועישונים ושיחות חולין.
איך הסשן הראשון שלנו, בשבוע שעבר, היה מדהים, ואיך בכלל לא התפלאתי שהוא היה כזה, כי ידעתי שאתה האדם הראוי להוביל אותי במסע גופני ונפשי כזה, בו אני מתמסרת לשולט שאוסף ביד אומן כל מילימטר התמסרות שלי ושוזר אותו ליצירת קירבה ושיגעון מדהימה מאין כמוה.
איך אני מתמלאת הודיה בכל פעם שאני נוכחת באינטליגנציה הרגשית שלך שלא נופלת מזו הכללית. גאונות משולבת ומושלמת כזו.

איך הלב שלי מתיישב בנחת במקום והשלווה עוטפת אותי כשבסיומו של עוד יום סוער אני מצטרפת אליך למיטה, מניחה את הראש שלי על החזה הרחב שלך ונאספת בין זרועותיך הגדולות, מסניפה את הריח שלך שמרגיע אותי כמו סם.

אני יודעת שאנחנו רק בהתחלה של מסע קסום. שאלתי אותך קודם, כשהרמנו כוס לכבוד התאריך, איך אתה מסכם את החודשיים הראשונים שלנו יחד. שאלתי זאת בקלות, בלי לפחד מכך שאני רומזת שאלו רק חודשיים ראשונים, בלי להלחיץ את עצמי מכך שאני רואה ורוצה עתיד איתך. בלי להילחץ מזה שדיברנו קודם על להביא כלב אם נגור יחד.

אני שמה את הלב שלי בין המילים שאני כותבת לך ויודעת שעדיין, הן מחווירות מול המילים היפות שלך, לכן אני משתמשת בכותרת במילים של המשורר האהוב עליך, זה שכתב את השיר הכי יפה בשפה העברית, ומצהירה: מזל. שיש. אותך.

הוא מבשל לי ארוחות ערב מושקעות? רומנטי

הוא מקדיש לי שירים? רומנטי

הוא מפנק במסאזים מעולים? רומנטי

הוא מנשק אותי מליון נשיקות קטנות בכל מקום אפשרי? רומנטי

הוא מקבל אותי על כל הטוב הרע והמכוער? רומנטי

הוא כותב עלי פוסטים שמעבירים בי צמרמורת? רומנטי

הוא יורד לי בטירוף עד שהלב שלי עובר לגור בכוס שלי? רומנטי

הוא מזיין אותי כמו חיה רעה והפנים שלו משתנות מולי למשהו חייתי ומדהים? רומנטי

הוא נוהג במקומי בנסיעות בינעירוניות ארוכות? רומנטי

הוא משלב את אצבעותיו בידי בדיוק מושלם? רומנטי

הוא מקשיב לפחדים שלי ועונה על הכל בחוכמה וברגישות? רומנטי

הוא נזכר איתי מה היה היום לפני שבוע ושבועיים ושלושה? רומנטי

הוא מייעץ לי בסוגיות משפחתיות רגישות? רומנטי

הוא עוזר לפאקינג חברות שלי בטלפון? רומנטי

הוא מתלבט עם הבת שלי לאיזה סרט כדאי שנצא יחד? רומנטי

כן. הוא רומנטי. וכל מה שקורה בינינו הוא מדהים ורומנטי והזוי וניסי ועוצר נשימה ומפחיד נורא ומשמח ומרגיע ומפתיע ומעורר השתאות. 

ועדיין, הכל מתגמד מול הרגע בו אני נפגעת מאיזו בדיחה מפגרת והוא מתגייס כולו כדי ללבן את זה. הלילה נוזל לנו בין האצבעות ומחר מחכה לנו יום ארוך, אבל הכל מונח בצד כי הוא רוצה שאשתף, ואכעס, ואפרוק, ואבכה, ואפתח, ואסביר - קודם בכלל לעצמי -, כי אנחנו יחד בתוך הדבר הזה והוא כאן איתי. אז הוא רוכן מולי ליד הספה ואוחז בידי ומסביר ומקשיב ומכיל וקצת צוחק על עצמו ועובר איתי למרפסת ויושב על המסילות (שאני בטוחה שלא נוחות לו בכלל) ועושה הכל כדי לנקות לי את המקום הזה בלב ונותן לי מרחב להרגיש ולהיפגע ומתאכפת איתי (לא אכפת לי אם אין מילה כזו), ואפילו מצביע על כך שזה סימן טוב כי נפגעים רק כשפותחים את הלב. 

וזה, מבחינתי, הדבר הרומנטי באמת. וזה, מבחינתי, עולה על הכל. וזה, מבחינתי, המבחן האמיתי.

וזה, מבחינתי, מה שגורם לי לרצות להיות *שלו*. 

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי מַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת.
וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאד
וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל.
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה מח')

****
תמיד אהבתי את ברסלב. זה מסתדר עם המשיכה שלי לקצוות. אהבתי אותם כמעט כמו שאהבתי את קוצק. 
אש בעיניים. דיבורים על פנימיות. נפש מסוכסכת. קשר בלתי אמצעי עם אלוהים.תורה רפב הרימה אותי. התעסקתי בלמצוא בעצמי נקודה טובה. ובכלל, לכל הברסלבים שאהבתי היה לוק של נערי גבעות. בדיוק הטעם שלי.
י' התנשא לגובה של שני ‪מטרים והיה מצויד בלב עשוי חמאה. הוא חיכה לי שאקבל גט. כשנפגשנו הבנתי שברסלב זה נהדר על הנייר אבל מסובך כשצריך לחלוק משק בית. כשאמרתי לו שזה לא יסתדר בינינו הוא בכה. אז נתתי לו לזיין אותי.
שם, על מיטה וחצי בדירת שותפים, השארתי סדין מלא בדם. דרך החלון ראו את הישיבה של הרב שלום.
אני חושבת שבמוצאי שמחת התורה ההיא נפרדתי ממנה קצת, מהתורה, ומהם קצת, מהברסלבים, וגם ממני קצת. אחרי חודש כבר הייתי לגמרי בחוץ.

****
העולם מצטט את רבי נחמן בשיר הפופולרי. והעיקר לא לפחד כלל. אבל זהו לא הציטוט המדויק. הדיוק הוא שלא יתפחד כלל. כי כל הקטע עם הפחד הוא שאנחנו נותנים לו כוח בכך שאנו מפחידים את עצמנו. בבנין התפעל. מתפחדים. הפחד הוא עצום ונורא ומפחיד ומשתק כל עוד אני מאכילה את המפלצות שיצרתי.

אני נושמת עמוק. מגיע לי כל הטוב הזה. ניסים קורים.
זה אפשרי. אפשרי להרגיש כך, אפשרי לגעת כך, אפשרי להתרגש כך. אפשרי לשמוח כך. אפשרי לנשום כך. הנחת, הלב המתרחב, הפליאה בעיניים, הידיים שרק מחפשות לגעת. האיש היפה הזה וכל מה שהוא מביא לחיים שלי. זה אפשרי. מותר לי לקבל. מותר לי לפתוח את הלב. מותר לשתף בפחדים כדי להתפחד פחות. ומותר גם לקבל ממנו את ההבנה העמוקה וההכלה הבוגרת שהוא משפיע עליי כמו מלאך משמים. 

הוא אומר שכבר יגעתי ועכשיו מצאתי. אז כל שנותר לי הוא להאמין.

*השנייה בה אני מתעוררת לפניו, והוא, כמו מרגיש את העיניים שלי עליו, ניעור מיד, העיניים הגדולות המדברות שלו מתמגנטות אליי והוא מחייך אלי חיוך ענק ענק.

*התאווה בה הוא צולל אל בין רגליי והופך לי את הקרביים.

*האופן בו הוא מביא אותי לשיא פעם ועוד פעם. הוא חשב שגמרתי איתו אבל לא גמרתי. אומרת לו את זה אחרי שהתגלגל מעליי לכרבול, והוא מיד קופץ וחוזר לתת עבודה. 

*איך שאכפת לו מה הבת שלי חושבת עליו. הוא פאקינג שאל פעמיים. 

*הדמעות... הו, הדמעות. כשגמרתי איתו בשיחת הטלפון, כששמענו מוזיקה חסידית בליל שבת לפני השינה, כשגמרתי איתו סימולטנית באחד הסבבים. הן פשוט נשפכות והוא מחבק חזק חזק ואומר את כל המילים הנכונות. 

*הוא טורף לי את הפנים בנשיקות ופתאום לא אכפת לי מהמייקאפ או מהאודם או מהמיצים של שנינו בהם התפלשנו בחייתיות. 

*כשהזמין במסעדה גם סלט אפילו שלא ביקשתי, כי זכר שאני אוהבת ירקות. 

*כשיש לו תשובה חכמה לכל חשש ודאגה שלי. 

*כשהוא משתף שלא רוצה לחלוק בי עם אחרים למרות שהגדרת הקשר היא כזו. הוא רוצה שאם נפתח זה יהיה מתוך קשר חזק וממקום בריא. 

*אני שורטת את הגב החזק הענק שלו כשהוא בתוכי מעליי וכל מה שיוצא לי מהפה זה "אני רוצה להיות שלך" 

*הוא שם בפלאפון את השיר הכי רומנטי בעולם כשאני מתלבשת מולו. 

*הוא בא מולי אחרי ששיחק כדורסל, עם תיק על הגב. תיק שמסמל שהוא נשאר לישון אצלי. אני פתאום מבינה שבלי להתכוון עלה לי חיוך ענק על הפרצוף. לעזאזל הפאסון. 

הוא נמצא בכל הפרטים הקטנים. 

כי בפרטים הגדולים זה קצת אחרת. אנחנו מכירים רק שבוע. באים ממשפחות כל כך שונות. ובכלל? עתיד זו כבר מילה גסה אצלי. אולי אנחנו פשוט טעונים באהבה ומלבישים אותה על הדמות שציירנו לעצמנו? ומה אם כמו שזה נדלק מהר זה ייגמר מהר? אולי לאט לאט ניחשף לחסרונות וכבר לא נרצה זה בזו? אולי אני ארצה להתחתן והוא לא? אולי הוא ירצה ילדים ואני לא? ומה אם לא יכיל את מצבי הרוח שלי? אולי אנחנו מזייפים קירבה כי כל כך התגעגענו לנפש תאומה? בכל שנייה של שקט בשיחה, בכל מחשבה רציונלית יותר, בכל היזכרות במציאות של זוגות סביבי, אני אחוזת בעתה. 

***

כשההרצאה הופכת מעיקה אני נכנסת לתמונה עם הנשיקה שהוא שלח לי. הוא כל כך יפה. אני נותנת לחיוך מטופש לעלות על פניי. שיזדיין העולם. יש לנו רק את היום. 

גבר שלי, מחר בבוקר כשתקרא את זה נציין שבוע להיכרות שלנו. כן, זה מצחיק ומפחיד ומלחיץ ומדהים, אבל גם אם זה ייגמר - יישארו לנו המילים הללו לזיכרון. 

היא מאד אוהבת לקחת עניינים פשוטים שעוברים עליי ולמצוא בהם את ההקשר העמוק יותר למתחולל בנפש שלי.
אני ישובה ברכב החונה במרכז הכרמל, מסביבי שאריות חגיגיות של הצועדים במצעד החיפאי, ומתבוננת בסיכומים התמציתיים שכתבתי אחרי הפגישות הקודמות.

1‪4.6‪
השוד שעברתי בברצלונה ערער אותי. הוא מצביע על כך שאני לא שומרת על הגוף שלי. מטיילת לבד, מנווטת לבד, חשופה למפגעים כשאני מסתובבת עם הפלאפון ביד במבט מחפש.

היא ישר אומרת: בדיוק כמו שאת לא שומרת על הלב והגוף שלך. את בוחרת בדברים שמורידים אותך, לא מגנה על הנפש בדיוק כמו שלא הגנת על חפצייך.

1‪8.6‪
אני נפגשת לפגישה אקראית עם גבר נשוי ואופורטוניסט כי אני כמהה למילוי גרון (זה הניסוח היופמיזי שלה לזיון הגרון שהזכרתי).

והאנלוגיה שלה? יש לך בור בנפש, את מחפשת אחר הדבר שיסתום אותו. בדיוק כמו מילוי הגרון שסידרת לעצמך.

2‪8.6‪
והיום? היום האנלוגיה שלה אופטימית יותר.
אני מתגאה שטיפלתי לבד ברכב והחלפתי מצבר.

היא ישר מצטחקת. את אכן טעונה בטוב. נראה שמילאת את המצברים שלך.