אנחנו משחקים משחק היכרות שנקרא "99 שאלות". יש כאן גם אורחים וחברים ותמיד נחמד להכיר יותר לעומק. אני המבוגר האחראי והם כולם צעירים שעוד חולמים חלומות. זה יוצא לרואד טריפ מטורף ולזו מחכה אהוב בסין.
אני רוצה לחלום גם.
כשהקלף שלי שואל מהו כינוי החיבה הכי מטופש שקיבלתי בחיים, אני מיד יודעת את התשובה. ברור שזה היה כשבשנה הראשונה שלנו הוא קרא לי "פיצ". אחר כך נפרדנו לקצת, וכשחזרנו החיבה יצאה מהלקסיקון. אבל זה היה מטופש. אני לא פיצית. של אף אחד.
בינתיים, על החזה שלי מונחת רוגעת חבילה קטנה של ארבעה קילוגרמים וחצי. היצורה הכי קסומה ביקום שייכת לאח שלי והיא הסיבה לנסיעות התכופות שלי לירושלים לאחרונה. היא מהפנטת אותי באופן בו היא מתרפקת בצורה כה נזקקת ובוטחת כאחד. אני מתבוננת בה ויודעת בדיוק למה אני מתגעגעת. להיות ה"פיצ" של מישהו. להתרפק ברוגע ולהתקלף מכל הפאסון הארור הזה שמלווה אותי. לתת ללב שלי להסיר מעליו כמה שכבות הגנה, לא להתכסות בציניות וקצת להתחיל לחלום.
תמונת מצב: כל מה שבוער לי זה איך אני עוברת את היום.
ובנימה אופטימית יותר, מיסטר קרוספיט (אתה יודע מי אתה) הוא צעד חיובי ראשון שלי בדרך לאיזון בריא יותר. תודה על זה.