זה נשמע שאת מאוכזבת, היא מאבחנת. למה כבר התייאשת? אז יצאת עם שני אנשים וזה לא הסתדר. למה את מענישה את עצמך כל כך מהר? או שאולי הייאוש שלך הוא מהאקס? רצית לחזור אליו והוא העז לסרב. אז את מענישה את הלב שלך?
אני לא מענישה ולא מיואשת, אני מסבירה לגברת פסיכולוגית. קשרים עם גברים נשואים זו הבחירה הכי טובה ללב שלי כרגע. אין ציפיות, אין אכזבות. אני לא אבדוק אם הוא יכול להיות אבא פוטנציאלי לילדיי, הוא לא יתאהב בי. כולם בטוחים.
אני ארד לרחוב עם פיג'מה בשלוש לפנות בוקר ואעקוב אחר התסריט שקיבלתי מראש: אעבור לידו, הוא ישאל "למה את ערה?", אני אענה "אני לא נרדמת". "כי?" - "כי אני צריכה זין עמוק בגרון שלי". הוא ייקח אותי למבואה של הבניין הסמוך, יזיין לי את הגרון, יעלה אלי הביתה, יזיין אותו שוב כשהראש שלי הפוך בקצה המיטה. אחרי שהזרע שלו מילא את הקיבה שלי הוא יתלבש וילך. בלי חיבוק, בלי מילה, בלי להשאיר מספר טלפון. הוא חייב לרוץ לאישה שלו והבוקר כבר עולה.
אני חושבת שאת כועסת. על עצמך, על היקום, על האקס. הקרקע התערערה לך מתחת לרגליים ואת לא שומרת על עצמך. אני דואגת לך, מסכמת גברת פסיכולוגית.
אז אני עושה קצת חשבון נפש ומחטטת בבפנוכו של הבפנים שלי. בסיום החשיבה אני מוכנה להמשיך ולצאת לדייטים.
יוצאת לדייט עם הגבר המושלם. ניהלנו מספיק שיחות טלפון כדי שארגיש נעים בחברתו ואהיה סקרנית גם לפגוש אותו במציאות. הוא רחב אופקים, מבוסס, אוחז בתארים הנכונים ובמקצוע נחשק, וכבר הספקתי לאהוב את הקול שלו דרך הטלפון. אני לא בטוחה לגבי המראה. טוענת שנראה קצת חנון אבל החברות מרגיעות אותי שהוא ממש חתיך ואני סתם דפוקה שאני אוהבת אותם קופים.
כשאני מגיעה למקום המפגש אני לא מזהה אותו. מתקשרת ואז מבינה שהגבר מולי שעונה לטלפון זה הדייט המושלם שלי, עם גבר ששלח תמונות מלפני 7 שנים ו20 קילו. אבל אני לא שטחית. אני נותנת לו את שלוש השעות שלי והלב הפתוח. חולקת בחשבון כי אני לא אתן לו לשלם עליי ואז אגיד שזה לא מתאים. הוא מנסה לנשק אותי (בפעם השלישית. נאג'ס.) ומקבל חיבוק. וזהו.
זהו, גברת פסיכולוגית. אני חושבת שאת צודקת. אני מיואשת ומאוכזבת וכועסת ולא שומרת על עצמי. מצאתי בקיופיד בחור ערבי ממש חתיך. אני אצא איתו הערב.