כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי מַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת.
וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאד
וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל.
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה מח')
****
תמיד אהבתי את ברסלב. זה מסתדר עם המשיכה שלי לקצוות. אהבתי אותם כמעט כמו שאהבתי את קוצק.
אש בעיניים. דיבורים על פנימיות. נפש מסוכסכת. קשר בלתי אמצעי עם אלוהים.תורה רפב הרימה אותי. התעסקתי בלמצוא בעצמי נקודה טובה. ובכלל, לכל הברסלבים שאהבתי היה לוק של נערי גבעות. בדיוק הטעם שלי.
י' התנשא לגובה של שני מטרים והיה מצויד בלב עשוי חמאה. הוא חיכה לי שאקבל גט. כשנפגשנו הבנתי שברסלב זה נהדר על הנייר אבל מסובך כשצריך לחלוק משק בית. כשאמרתי לו שזה לא יסתדר בינינו הוא בכה. אז נתתי לו לזיין אותי.
שם, על מיטה וחצי בדירת שותפים, השארתי סדין מלא בדם. דרך החלון ראו את הישיבה של הרב שלום.
אני חושבת שבמוצאי שמחת התורה ההיא נפרדתי ממנה קצת, מהתורה, ומהם קצת, מהברסלבים, וגם ממני קצת. אחרי חודש כבר הייתי לגמרי בחוץ.
****
העולם מצטט את רבי נחמן בשיר הפופולרי. והעיקר לא לפחד כלל. אבל זהו לא הציטוט המדויק. הדיוק הוא שלא יתפחד כלל. כי כל הקטע עם הפחד הוא שאנחנו נותנים לו כוח בכך שאנו מפחידים את עצמנו. בבנין התפעל. מתפחדים. הפחד הוא עצום ונורא ומפחיד ומשתק כל עוד אני מאכילה את המפלצות שיצרתי.
אני נושמת עמוק. מגיע לי כל הטוב הזה. ניסים קורים.
זה אפשרי. אפשרי להרגיש כך, אפשרי לגעת כך, אפשרי להתרגש כך. אפשרי לשמוח כך. אפשרי לנשום כך. הנחת, הלב המתרחב, הפליאה בעיניים, הידיים שרק מחפשות לגעת. האיש היפה הזה וכל מה שהוא מביא לחיים שלי. זה אפשרי. מותר לי לקבל. מותר לי לפתוח את הלב. מותר לשתף בפחדים כדי להתפחד פחות. ומותר גם לקבל ממנו את ההבנה העמוקה וההכלה הבוגרת שהוא משפיע עליי כמו מלאך משמים.
הוא אומר שכבר יגעתי ועכשיו מצאתי. אז כל שנותר לי הוא להאמין.