כל יום אני מתאהבת בו יותר. זה קורה בטעות, בגלל הדברים הקטנים, אגב אורחא.
זה קורה גם בגלל הדברים הגדולים: קל להרגיש את זה בחגיגות חצי השנה שלנו שכללו סופ"ש תל אביבי מושחת בתאוות בשרים עם מסיבת סווינג (הראשונה שלי!) ומסיבת דאנג'ן (הראשונה שלי!) והיכרות עם חברים שלו ושלי ושלנו.
זה קורה כי כשאני מוצאת עצמי פרושה לרווחה על מיטה משותפת, נצפית על ידי זרים ומבקשת "זין" ו"עוד זין" ו"זין אחר" - אני יודעת שאני אחוזה בידיים בטוחות של גבר שרואה בי רק טוב ועושה לי רק טוב.
זה קורה כי אני מבינה שהגעתי לספייס במבוך, מוקפת קהל, צורחת את האורגזמות שלי, סופרת חמש כאלו, ואז מתרוממת לבלוע אותו גומר ולהראות לו לשון נקייה מזרע - וזה יכל לקרות לי רק כי המיינד שלי נקי איתו והנפש רגועה.
אז כן, יש דברים גדולים כאלו.
דברים גדולים זה חשוב. זה הכרחי. אבל דברים קטנים - יותר.
ואתמול בלילה, כשאני מלאת אשמה על שלא שכבתי איתו כמה ימים (כן, פאק שלי), לגמרי התכוונתי "לעשות את זה". רציתי לתת לו אותי שוב. והוא פינק בארוחת ערב, וכשהתנשקנו מעל כוס יין התחיל לדגדג לי שם למטה, ונכנסתי למיטה מתוך כוונת הזדיינות, והוא, צייד מנוסה שכמותו התחיל לגעת כמו שצייד נוגע, ואז שיתפתי אותו בנושא שטורד את מנוחתי.
ואז התרחש הפלא.
בשנייה, זיין העל שלי התקפל. שפת הגוף, המגע, הקול, הכל - השתנה, הוא הניח את הראש שלי במקום ששמור לי על החזה שלו, ניגב לי את הדמעות, הביע אמפתיה, הקשיב, ייעץ, היה סבלני, ליטף. לא שכבנו בסוף בלילה. אם הייתי יותר פיוטית אולי הייתי אומרת שהנשמות שלנו כן עשו אהבה. אבל גם בלי מילים גבוהות, ברור לי שהתאהבתי בו שוב. יותר.
מיעקב אבינו למדנו את חשיבותם של פכים קטנים. מהמלאך שלי אני לומדת זאת על בשרי.