השבוע ב"קבוצה" סיפרתי להם על המגירות של המכתבים. מכתבי אהבה במגירה אחת. מכתבי תודה במגירה השנייה.
וחשבתי על המילה הנכתבת אלייך, מילה הנכתבת אליך, מילה הנכתבת עליך, לפעמים ממני אליי.
שלוש וחצי שנים אחורה, התכתבנו בינינו דרך המקום הזה: שבוע לתוך ההיכרות. חודש לתוך ההיכרות. כשצירפנו אחרים. כשאהבנו. כשהכאבנו.
הייתי קוראת אותנו דרך המילים שלי ודרך המילים שלך.
זה היה רומנטי, רומיאו ויוליה רומנטי. עיבדתי חוויות דרך הבלוגים שלנו, התאהבתי במילים שלך, תקשרתי איתך בכל פוסט חדש.
ואז קרו החיים. רבנו, התקרבנו, התרחקנו, וכבר לא כתבנו.
אבל בבואי לכתוב את הנדרים, חזרתי לכאן. חפרתי אחורה בבלוג שלך ודגתי מילות אהבה ותשוקה, הבנה והבטחה. התבשמתי במילים שלך ושפכתי הכל לתוך המילים שהקראנו זה לזו באותו לילה מוזר.
והשבוע ב"קבוצה" חשבתי שאני רוצה לחזור לכאן. בשבילי ובשבילנו.
שתהיה לי נקודה קבועה בזמן לעצירה ושיתוף. שנוכל לדבר גם בבלוג. שנחזור אחורה ונקרא גם את זה.
על הבוקר הזה, למשל. שמלא בתקווה שלי למבחן שהיא תצליח בו, ותקווה שלך לפגישה מיוחדת שתסלול דרך חדשה ללב של ילדה קטנה וחוששת.
על הבוקר הזה שבו אנחנו גם רחוקים וגם קרובים. בוקר בו הגוף שלי זוכר אותך בתוכו, אבל מתחיל לשכוח איך זה מרגיש. בוקר בריח סיגריות של אנשים שמלהגים סביבי על אירובי ויוגה והסדרי ראייה. בוקר של גשם מלא בתקווה להיזכרות מחודשת.
