בסיפור של ברנרד מלמוד (ע"ע שלושה פוסטים למטה), אשתו של מיסטר קאטנזרה, להבדיל מבעלה המשחק תפקיד משמעותי מאד, היא דמות שולית לחלוטין בעלילה. היא רוכנת על החלון בשעת לילה מאוחרת, בוהה בבעלה הישוב על השרפרף, בעודו קורא עיתון לאור מנורת החנות שתחת דירתם. התיאור היחיד המוקדש לה הוא מבנה גופה הדשן והידיים שלה ששלובות תחת החזה הנפול שלה, כמו גם הבהייה שלה בבעלה תוך שהוא מרחיב את אופקיו בקריאה.
בלילה הזה, תוך שאני נרגעת לצליליה של דוריס דיי, בלילה של שבת פרשת עקב תשע"ז, שנתיים בדיוק אחרי הפעם הראשונה בה ביליתי במועדון בשבת, זהו לילה נפלא לנוסטלגיה.
ומשום מקום, עולה בי דמותה של שכנתי מימי עבר. שכנתי הזו, אשה תמימה ויראה, הייתה מרבה לבהות ברחוב דרך החלון. אשה שימיה מוקדשים היו לבית ולבנותיה, לבעל ולתחזוקת המשפחה. אף היא, דשנת גוף ופשוטת השקפה הייתה. באחד הימים החלה לסבול מעיוות מוזר בפנים, פציאליס בשפה המקצועית. אני מדמיינת את החיים הקטנים שהתפשרה עליהם, את הדאגות המזעריות שמילאו את חייה, את הרגע בו ויתרה על עצמה עד שלמרות שהמאוורר הקפיא אותה בלילה, היא לא קמה לכבותו, והתעוררה בבוקר עם הפציאליס הנלוז הזה.
וכוס היין ששתיתי עכשיו מונעת מהכתיבה שלי להיות קוהרנטית. אבל תקווה קטנה כן אעלה על הכתב.
את התקווה שלמרות הקשיים והגלים ומשברי הים שסוערים עליי, לא אסיים כמו אשתו של מיסטר קאטנזרה או כמו שכנתי ההיא. שלא אוותר על החיים, שלא אכנע לקטנות, שלא אכלה את ימיי בבהייה בחייהם של אחרים. שבסוף המסע אסתכל אחורה עם חיוך קטן וגאווה בלב, כי המשכתי להילחם למרות שרציתי לוותר.