טיפין טיפין חלחלה ההבנה שאחד מחברי הכלוב איננו.
יש משהו מערער בהבנה הזו שאדם וירטואלי, שנהנית לקרוא אותו ותמיד הבטחת לעצמך שיום אחד עוד תכירי אותו, מת פתאום.
בטקס פרידה והנצחה אישי שלי, אני מדפדפת אחורה וקוראת את הבלוג שלו לפני ולפנים. באחד הפוסטים אני נתקלת בתובנה שמהדהדת בי כבר יום שלם. הוא מצטט את אלן מור: "...אמנות, במיטבה, גורמת לך להרגיש פחות לבד. אתה רואה ציור או קורא שיר שמבטא מחשבה שהיתה לך אבל שלא ביטאת, ופתאום אתה מרגיש פחות לבד."
כבר לא אוכל לספר לו כמה השראה שאבתי ממנו, כבר לא אוכל לגלות לו איך העתקתי לעצמי מילים שלו בפוסט שדיבר על משמעות החיים. אז לזכרו, ולגמרי בשביל עצמי, אני משתפת שיר שהולם את הלך רוחי השבת, לבד במעלה הגלבוע:
טֹוב לָאָדָם / זַלְמָן שַּזָּר
טֹוב לָאָדָם הֱיֹות ּפַעַם ּבָדָד.
לא סֵפֶר, ֹלא ֵרעַ, ֹלא צִּבּור וְלא ּפְָרט,
רק הּוא עִם לִּבּו, עִם הַּלֵב ַרק ּבִלְבַד.
טֹוב לָאָדָם הֱיֹות ּפַעַם ּבָדָד.
וטֹוב ּכִי יֵצֵא ּפַעַם ֵריק מִּנְכָסָיו.
לא ּבַּיִת, ֹלא ׂשֶָדה, ֹלא נְִדָרׁש, ֹלא חַּיָב.
רַק יָקׁשִיב אֶל לִּבֹו וְיַחְִריׁש חֶֶרׁש ַרב
טֹוב ּכִי יֵצֵא הָאָדָם מִּנְכָסָיו.
כִי יָקׁשִיב אֶל לִּבֹו וְיָבִין לְחַּיָיו
וְיַדע אֲׁשֶר יֵש וְיָחּוׁש מַה חַּיָב.