אף פעם לא הרהרתי בשורשי הנטיות הבדס"מיות שלי. אז אני מרטיבה מזין עמוק בגרון? צריכה שיקראו לי זונה ושרמוטה? גומרת כשיש חור תחת על הפרצוף שלי? אז מה.
הלילה צפיתי בשנית ב"עושה כרצונו" בהבימה. בפעם הראשונה הייתי היסטרית מדי. בכיתי נוראות וצחקתי נוראות ויצאתי ממוטטת מהחוויה. הפעם הייתי אסופה יותר. באתי מוכנה, מצוידת בטישו וחמושה בבן זוג. חצי מהזמן הייתי מנותקת, שומרת על אדישות כאסטרטגיית הישרדות. כשכן הרשיתי לעצמי להרגיש, גלים של בכי הציפו אותי. ובדרך הביתה הבנתי קצת משהו על הבדס"מ שלי.
הבנתי למה אני מנותקת מהגוף שלי. למה כיף לי להיות זונה. למה אני כמעט ולא "עושה אהבה".
הרי הצלתי את עצמי ממקום לא אנושי, מחברה חולה שמקדשת פרישות ומתעבת את הגוף, אבל הנפש שלי עדיין לא החלימה. אולי אני עדיין משחזרת את היחס הגוראי החולה כלפי הגוף שלי, עדיין לא מחוברת לחוויה הגופנית הבריאה.
וזה בסדר. אני מחבקת את עצמי עם כל הפגמים הללו. אני נותנת לעצמי זמן להירפא. זה לגמרי בסדר.
כנראה תמיד אהיה קינקית. תמיד אוהב גרון עמוק וספאנקים ורימינג. אבל הלואי שאעשה את זה ממקום שאוהב אותי ומעריך את כל המכלול שבי. ממקום של הבנה והכלה וקבלה שלמה. כי בדס"מ עושים מאהבה. ויום אחד אדע שאני ראויה לה.