בעיניי, שקט אינו אלא היעדר רעש. הוא נוצר כשכל מי שמשמיע קול חדל, מתפוגג מאליו כששבים להרעיש.
לעומתו, דממה היא ישות בפני עצמה. כשהיא שוררת, סובביה מהסים עצמם מבלי משים, צועדים ברכות, נענים לה, גם אם לא במודע. כשמפרים אותה חשים במאבק, יודעים שעושים משהו פסול. ייתכן שהיא תהיה דקה ורעש יגבר עליה, אך כשהיא חזקה דיה, נסיון כזה רק יעצים אותה. כמו מאבק בין אש למים, לעתים הדלי ששופכים פשוט מלבה אותה.
יש דממה שניזונה מכאב, מבדידות נושכת, פחד מכאב או פצע שלא הגליד. כמו טפיל, היא משתקת ומתעצמת ככל שנכנעים לה, מטביעה אותך במצולותיה כך שגם קריאות מצד קרובים וחברים לא מצליחות לחדור, פשוט שוקעים במעין אפלה ממכרת עד שאפילו לא רוצים לשמוע עוד קול לעולם.
יש דממה הנובעת מעונג, מקרבה ואינטימיות המייתרות צורך במילים שרק תגרענה מעומק ועוצמת החיבור, כשכל מבט או נשימה מעבירים הרבה יותר. רף הגירוי כה גבוה שמקורות רעש "רגילים" אפילו לא נרשמים. נדמה שרצף החלל-זמן מתכווץ ומתרחב בצורות מפתיעות ומשונות.
המלכוד מסתתר בעובדה שלא תמיד ניתן לזהות את סוג הדממה מראש עד שהיא חזקה מדי. שקט בטוח הרבה יותר, אך לא טומן בחובו את הפוטנציאל לגדולות.
ניתן להבין את זה במשמעות המילולית, כתיאור ארוך ומסורבל יותר לשלל אמרות כגון " no pain, no gain/ no risk, no reward/ no guts, no glory" וכו', אבל לעתים עולה בי תהיה: האם ניתן להגיע לאותה דממה טובה לבד? אם כן, האם זה רצוי?
האם אנחנו מסוגלים לפרוח כאי, או שמא זו פשרה הנובעת מפחד? האם אנו מוותרים כך על חופש בחירה אמיתי מתוך דחף הגנתי שטבוע בנו? האם זה מסלול בחירה נכון, כהמשך ליתרון האבולוציוני הטמון בו שהביאנו עד הלום או שמא מקור לסטגנציה, עליו ניתן לומר (בפראפרזה על בן פרנקלין): "אלו המוכנים לוותר על חירות בסיסית עבור בטיחות יחסית, לא יהנו מחירות או מבטיחות"?
אין לי מושג. אולי כל המלל הזה הוא ערימת קיטש שמגיע כנסיון רציונליזציה לפחד שלי.