האם עוד אנשים חשים כך?
לפעמים זה מרגיש כמו withdrawl- שלבי גמילה, אך זה היה כך מאז ומעולם. אני יכול לקום בבוקר כרגיל ועל סף תת המודע כמעט לחוש במעין רפרוף איך זה מתחיל להיבנות ברקע. לאחר זמן מה אני כבר מבחין בכך, מעין קול קטן שמבקש יחס, פורקן, שחרור. לא מאוד קשה להתעלם ממנו ואני ממשיך בשגרת יומי, אם כי נאלץ להאזין לו ברגעים שקטים. לאחר זמן מה אני פשוט גוער בו חזק מספיק והוא משתתק.
ברוב המקרים הוא פשוט מתפוגג, התשוקה הממוקדת שהעניקה לו חיים מתפזרת והוא חדל להתקיים בנפרד ונספג בי, הופך להנאה משיר, ספר או כל דבר אחר. אך יש פעמים בהן הגערה רק גורמת לו להרכין ראש, כשבאוויר נותר מתח ברור- כמו הריח לפני גשם או הרטט לפני שנשלח האגרוף הראשון. אני חש בו נסוג אך מעט, קרוב הרבה יותר לפני השטח- בונה ומבצר את עצמו, נוטע שורשים ומתרחב, שקט רק בינתיים, מתחזק. כיוון שאין לי שליטה על כך, אני מנסה להתעלם כמיטב יכולתי. מדי פעם הוא מרים מעט ראש ומרחרח, מנסה אותי, בוחן כמה אני נחוש. הוא חזק יותר בכל נסיון, ונדמה שאני חלש יותר, כאילו זה משחק סכום אפס וכל ניוטון שהוא מרוויח מוכפל, כי הוא נלקח ממני.
ואז, כאילו משום מקום, בתגובה לטריגר תמים לחלוטין או פשוט כי הגיע למסה קריטית, הוא מתפרץ ושוטף אותי כמו סערה וולקנית: צורך עמוק, סמיך ומאכל-כל מתקדם באיטיות ומשנה את תוואי השטח, בעוד אוויר לוהט עולה, צורב ומקיף, אפר רותח מסתיר ומכסה את הכל, בוער בקצות העצבים- צורך אדיר, כמעט פיזי, להתמסר.
אשליית השליטה העצמית שלי מתנפצת וברגע החולשה הזה נדמה שאסכים כמעט לכל דבר. הרעב העמוק שנוגס ללא רחם לא מבקש אלא תובע את שלו וקשה לשמוע אפילו את עצמי. נדמה שכל התנגדות תהיה חסרת טעם, "אני" חש לאות עצומה, בעוד אני יכול למשש את האנרגיה שאשאב מכניעה.
אין אפילו דפוס קבוע, לא הצלחתי למצוא חוקיות כלשהי בתדירות או בעוצמה.
ועדיין, לרוב אני מצליח לעצור. בקושי רב, אבל מצליח. לעיתים אני חש ריקנות תהומית לאחר מכן, לעיתים התעלות. לא מצליח להבין אם זה חלק ממני או משהו שנרכש בדרך, האם זה חיובי, הפיך ואפילו אם היה, האם אני רוצה לשנות זאת.