אנשים נוטים לנסות להסתיר פגמים.
זה הגיוני- העולם קשה ולא סלחני, למה לספק לו תחמושת?
מסתירים את הקמטים עם פילטרים ותאורה, מכניסים את הבטן, שכבת קונסילר, זוית "נכונה". אנחנו אוהבים לטפח תדמית מושלמת כלפי חוץ, גם כשהיא באה על חשבון הסיכוי להשיג מעט אושר אמיתי. זה הגיוני ביולוגית, כך מגבירים את סיכויי ההזדווגות שלנו. אני מבין את חשיבותו של רושם ראשוני, אבל לפעמים הוא מסבך דברים הרבה יותר בטווח הארוך... או אולי זה רק אני.
ככל שמתחזקים את התדמית זמן ארוך יותר, גובר החשש מהתגובה ביום בו תרד המסכה והאני האמיתי יציץ או יפרוץ החוצה. מרגילים את הצד השני למה שטוב בנו ולאט לאט מוסיפים לתמהיל את הרע, כך שהכל הופך עכור עם הזמן.
האם יש דרך אחרת? האם יש בנו סבלנות ללמוד קודם את הרע, להבין אם אפשר לחיות איתו ורק לאחר מכן להוסיף את הטוב, כך שהמגמה הכללית היא של שיפור? אין לי מושג, אבל לפעמים אני רוצה שתהיה. לדעת שכל הפצעים שלמדנו להסתיר, כולל אלו שההסתרה מונעת מהם להחלים, כל הצלקות שמתאמצים לכסות, הפחדים המקפיאים, הכל ידוע כבר והצד השני עדיין כאן.
הסיכון העצום ברור: ניצול לרעה, נזק נפשי, החמרה אפשרית של חלק מהפגיעות, חוסר ההקשר שאמור להסביר את הסיבות- הסיפור שמספרות הצלקות, זה שבמובנים בסיסיים מאוד מעצב אותנו כאנשים והיעדרו עלול לצייר תמונה שגויה שלנו.
יחד עם זאת, אני תוהה אם לאחר מכן זה יהיה כמו "חבר את הנקודות": אוסף רנדומלי של כתמים שכשמצליחים לגלות את הקו המקשר ביניהן מתגלה התמונה הנסתרת- האדם שמולנו. ואז ניתן להוסיף את הצבע- הטוב, היתרונות, הכשרונות, הייחוד ואולי, אולי קיבלנו משהו חזק יותר, אמיתי יותר. אולי אז הפגמים מקבלים משמעות כחלק בלתי נפרד מאיתנו, אולי אז ניתן לאהוב אותם.
החשיפה הנדרשת עבור כך היא כמעט מוחלטת, תעצומות הנפש הנדרשות אולי גדולות מדי. אבל זה מנקר באחורי ראשי, האם זו אפשרות ריאלית?
אולי לא וזו סתם רומנטיזציה ורידוד של נסיון ליצור קשר בין 2 ישויות מורכבות מדי עבור יצירת גשר ביניהן בצורה הזו, אבל ניתן לחלום...