יושב בגינת ביתי במושב, בצל עץ השסק הענק. חם. מתפשט ויושב על ערסל הישיבה שלי. מדמיין איך היא יושבת מולי ובוחנת אותי. המבוכה, מעמידה לי. מרים את הראש מהטלפון ורואה את השכנה מרחוק, תוהה אם היא מצליחה לראות שאני ערום ועומד לי. זה כלכך מטריפ אותי כשמסתכלים עלי. אני מרגיש ככה הכי אמיתי, בלי מסכות, בלי הגנות... נתון לחסדי...
לפעמים, כל מה שבא לי זה מישהי לחלוק איתה את התשוקות. לא מתוך מטרה למפגש או זוגיות. רק לחלוק. להיות מובך מולה. להרגיש אמת. לשחרר. לא להחליט. לא לחשוב. לתת לתשוקות וצרכים שלה להוביל אותי במבוך המבוכה הכלכך מטריף הזה.
זה לא נובע מכך שאני נשלט. כי אני לא. לפחות לא תופס עצמי ככזה. זו בחינה של קווי הגבול שלי. זה עוזר לי להבין מי אני. זה תורם בהשלת האגו. ככל שאני חרמן יותר, כך זה קל יותר. למרות שגם מול גבר זה יכול להיות מעניין. אבל לרוב, אלה מעט חוששים ממני. האמת, בצדק.