בפינת בית הקפה שאני מאוד אוהב יש שולחן קפה שחור, פחות ממטר על מטר, ואליו מוחבר קישוט מפלדת אל-חלד נוצצת, מין משולשים בולטים קטנים, מעוגלי פינה ובמרכז כול עלה כותרת שכזה חור, אני ושבלישם, כוס אספרסו ביד, עיתון או ספר, מקשיב למוסיקה משובחת, נרגע, מניח על השולחן את דברי ומחיך כשעולות בי תמונות אל מול שיושים אפשריים בשולחן.
ולמרות התיאור המתלהם של השולחן, הוא רק הסיבה השנייה לביקורי התכופים במקום הקטן והנפלא הזה, מקום שני ורחוק אחרי הגר, שערה המתולתל וריחו המשגע, חיוכה הרחב, החם וצח השיניים, כול אלא הם סיבה טובה להאריך את הדרך הבייתה, לותר על מיטה חמה, ולשקוע לרגע או לנצח בנוכחותה.
ולמרות הכול יתכן והייתי ממשיך ומבקר במקום הזה לעד, כול ערב שלישי או רביעי, אחרי שעת הפתיחה המאוחרת, ולא אומר מילה מעבר לשלום מנומס, בין בעל מקום לאחד מקבועיו. עד אותו היום שעל קירות המקום התנססו במקום הציורים או הצילומים הקבועים של אמן מזה רעב כזה או אחר, צילומים של חבל, חבל כחול וסגול, אדום, ירוק, טבעי,סינטטטי, ארוך קצר, ביחד ולחוד, תלויים להם, זרוקים, ברחוב, במיטה, תערוכה שלמה של חבל.
אני מניח שנראתי מוזר או משהו, כי הגר נגשה אלי בדאגה ושאלה "הכול בסדר?",אני לא יודע מה היה בחיוך שלי שניסה לענות ולהרגיע אותה, אבל היא חייכה חיוך רחב ומדהים ואמרה "אהה, אתה אחד משלי באמת", הסתובבה והלכה לה, בלי להסביר או לשאול דבר נוסף.
'אחד משלה?' חשבתי לעצמי, 'למה לעזאזל היא מתכוונת מ"שלה", אני מוכן שהיא תהייה שלי בהחלט, אבל ממתי אני שלה?', עקבתי אחרי שובל ריח שמפו הפרחים , ובלי להתבייש נכנסתי לראשונה אל המטבח ומשם למשרד הקטן שלה, היא ישבה עם גבה לדלת, נשענתי על הדלת ממתין בסבלנות חלקית מאוד שתשים לב לנוכחותי, אבל היא הפטירה מעבר לכתף בנון שלנטיות "בוא שב, שמך בועז? נכון?".
התיישבתי, ואחרי שהתיישבתי, מאוד שמחתי ששמעתי לקולה, עד שהתיישבתי, הייתי מרוכז בגבה החשוף, בריחה, ובה, כשהתיישבתי ראיתי את המשך הסט שבחוץ, סט של חבלים אבל הפעם היא והחיוך המשגע שלה היו בחלק מהתמונות, בחלק אחר היו עוד אנשים, כולם מאושרים, כולם כרוכים בחבל ובחיוך, צילומים מעשה אומן ואהבה.
--------------
עוד?
לפני 16 שנים. 31 בדצמבר 2007 בשעה 15:39
