נולדתי בכור, שנים אחרי כן, נולד אחי הקטן והחמוד. הוא עדיין חמוד, קטן כבר לא, גבוה ממני ורחב ממני (לא פשוט).
אחרי כן בביה"ס לחטיבה ולתיכון, חברים, חברים ותו לא.
בצבא נולד עוד סט, כאלה שירקו דם איתי על הג'בלאות, רעדו איתי מקור בלבנון, עצרו בגופם אבנים שהיו מכוונות אלי באיניתיפדה הראשונה, היו איתי דרך בקבוקי מולוטוב ופינוי מאחזים, אחים, אולי לא בגנים אבל בטח בדם ובאש.
אחרי הצבא, הביטוי נהיה שגור יותר, ולאורך ההתבגרות וההסתגלות לחיי המבוגרים, חברי לתיכון הפכו קרובים עוד יותר ודרך זמן ואהבה נהיו אחים. נתנו כתף ותמיכה בזמנים מגעילים, חברות שעברו, כסף ואהבה הכול. חיים טובים. אחים טובים.
הייתי בהודו תקופה, גם שם הפכו כולם אחים, מעושנים כפי שהם היו, ברור לי למה, אהבת האדם שפעה שם. נו טוב, להתווכח עם מחזיק ג'וינט בגודל הזרוע שלי, על הזכות לקרוא לי אח, נראה לי מיותר.
עוד סט, גם אם התפוגג בעשן.
בלימודים חברים נוספים, שעות על גבי שעות מעל ספרים מעצבנים, תמיכה הדדית, צחוקים, חיים טכניניוניים כמו שלא אמורים לחיות בטכניון, יציאות ובילויים, ירקות, נו טוב עוד סט אחים. משפחה בדואית מורחבת.
עובר זמן.
חוזר מחו"ל.
כולם אחים פתאום.
"אח שלי" בחנות, "אח שלי" במסעדה, "אח שלי" "אח שלי" כל יבחוש בן שוש אח שלי.
באתר "אח שלי" ולא חס וחלילה מאחד מהמספר המצומצם למדי של אנשים שאני מכבד, מאיזה דביל ואוויל משריש.
והיום בעבודה, ספק, את העבודה שהוא צריך לעשות הוא לא יודע.
להיות אח שלי יותר קל.
כשצעקתי עליו שבדקתי בת.ז. שלו והוא לא אח שלי . הוא עצר ואמר לי " אבל אחי, איך אתה רוצה שאני אקרא לך?".
"מר וורדסמית יהיה נחמד. או אדוני"
המבט שקבלתי.
המבטים שעקבו, בחיי שווה.
שיחנק או שילמד כבוד?
ילמד?
אין סיכוי.
אח שלי, פוי.
לפני 19 שנים. 4 בספטמבר 2005 בשעה 14:46
