לפני הרבה זמן, אחרי איזה ריב שנרגע (אך לא נפתר) טיילנו יחד בחנות ספרים וקנינו לנו ספר, צרור עצות לאישוש הרומנטיקה, (מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני ציני לגבי ספרי "עשה על תעשה" בכללי, הדעה על כאלה שמתעסקים בענייני אישות עוד יותר מוקצנת) סתם בשביל הקטע, המשחק. אולי יהיה שם משהו חכם. ההחלטה לקרוא יחד פרק בשבוע לא החזיקה את השבוע הראשון, שנינו רפרפנו בספר ופטרנו אותו מן התודעה.
אתמול חזרתי לבית ריק, הרוג מעייפות, שבוע מטורף מזה שאני עובר, כבר שנים לא עברתי.
לפני השינה לא היה לא כוח לקרוא משהו "חכם" או להתחיל ספר חדש (ואני במצב די נדיר שבו אני קורא רק איזה שלשה ספרים במקביל) קליל.
הספר יושב לי ליד המיטה.
קראתי בו שוב.
החוכמה "לעשות" היא לעשות.
כל 165 עצות האורים והתומים הן בנאליות, רומנטיש (רומנטי-קיטש) זול ואפקטיבי. לילות אור ירח, נרות ומגבות מבושמים, שמן זית, אוכל, לחם, שתיה, מיטה, אווירה, מיקום, טיול, שירה, פרחים, כתיבה, דיבור, תחתונים , מתנות, יהלומים, שוקלד. מעורבים וארוזים זה בזה.
מבחיל ומקומם את הציניקן.
יותר מזה אחת העצות פשוט עצבנה אותי.
הרעיון פשוט,שמר את הדמות של האדם שבו התאהבת, שב/י כתוב על איך נפגשתם ומה היה הרגע ש"ידעת/ם" שזה זה. וכך תשמר איזו שהיא בבואה שאליה אתה אמור לחזור ברגעים קשים.
בקריאה ראשונה הדבר היחידי הרומנטי בהצעה היא נוסטלגיה.
בקריאה שניה הדבר נראה לי כמו מפלט, בריחה לעבר שלא ישוב.
במחשבה אחר כך הבנתי משהו, שמה שמפחיד אותי זה בכלל שהיא תקרא ותנסה למדוד אותי בסטנדרטים של האדם שבו היא התאהבה. הרי גדלתי, למדתי, התפתחתי. מה לי לילד הצעיר של אז?
נרדמתי כשאני טוחן את קווי הדמיון שבין האני שלי, היום ואז (בעיקר הכרס), שבינה לבין הילדה ששבתה אותי.
לילה מחוסר שינה נוסף.
בוקר טוב לכולם.
לפני 19 שנים. 8 בספטמבר 2005 בשעה 8:45
