אתמול היה הלילה הראשון מיום הפרידה שלי שישנתי לבד והרגשתי לבד,
פשוט לילה קשה,רציתי לתת עוד חיבוק שווה, להרגיש את הנשימות על החזה,
ברור שזה קשור לרגע הזה שהיא לוקחת לי אותן רק כדי שהן ימלאו לה את הבית,
הרי יש לה חצי שעה איתן היא מצהירה, ואחר כך היא הזמינה לישיבה בבית חצי עולם,
הן שם ישנות למעלה כתפאורה לאמא שהיא, לבית שאני משלם עבורו,
ואני רק רציתי את החיבוק לעוד דקה.
ועוד דקה.
----------------------------------------------------------------------
כעסתי נורא על פוסט שנכתב בבלוג אחר, אבל יקירה, כשאני חושב על זה ואני מקווה שאת לא כועסת עלי, אני חייב לבקש ממך סליחה.
גם אני רוצה לשאול, את חושבת שזה יקרה?
ואני תוהה ובוחן את עצמי, מה לעזאזל אני עושה כדי שזה יקרה?
מאיפה לי הבטחון העצמי המחורבן הזה?
תודה, גרמת לי לחשוב.
-------------------------------------------
זה היה לילה שונה מכול לילה שקדם לו,
היה לי מה להגיד למי שתקשיב, אבל לא למי להתקשר,
זה לא שאין התחלה מבטיחה,
אני בטוח שהיא הייתה עונה,
אבל אתמול לא היה לי את הכוח הנפשי לשכב על מיטה ולהגיד שלום.
-------------------------------------------
יש נקודות כאלא בעבודה שאתה מסתכל אחורה,
חושב,
פאק, כמה מטומטם יכולתי להיות?
כמה נאיבי?
הרי את ההרצאה הזו על מרפי שמגיע לבקר בכול פרוייקט פיתוח אני נתתי כול כך הרבה פעמים לאחרים,
איך לעזאזל נשבתי בקסם החלום?
אני ויהיה בסדר? כמה שאני כועס על עצמי כרגע.
---------------------------------------
לספר לך על טיול,
טיול לנקודת חמד מבודדת,
ליד העץ הזה שנפל,
גזעו מונח מוצל בין שני צידי נחל קטן,
המים הקרים שזורמים שם,
נקודות העגינה הטבעיות לאורכו של הגזע המיובל,
החבל שאשזור שם,
חווית החום מהאש שבצד,
הנזילה העצלה של המים הקרים בין רגלייך,
החיוך שלי והסימנים שלך,
לפני 16 שנים. 12 באוגוסט 2008 בשעה 17:41
