יום זכרון ראשון זה שנים שאני הולך לטקס, שנים שהתחמקתי מהנושא,את המתים שלי אני נושא חקוקים בראש, לא צריך תזכורת של יום כזה או אחר, פעם עוד הלכתי לבית הקברות רק שהיום כבר אין לי שם מקום, אני מרגיש כמו מי שמשפשף את הפצע, כי הם עוד שם באותו המצב, ואנחנו החיים מעולם לא הפסקנו לגדול.
אז אני זוכר, ועומד לי בצפירה, ושקט לי, כי אין לי חוב לציין, יש לי חוב לזכור.
הייתי שמח להגיד שמתי הם מפוארים, שהם מתו לכבוד המדינה, לפאר מדינת ישראל, אבל לא זכיתי, מתי ה"קרביים" שניהם מתו מטמטום, בתאונות, בלי פשר, או משמעות, ואולי בגלל זה אני זוכר ולא חולק. לא הייתה גבורה במותם, לא היה לקח, והם לא הצילו אף אחד, מוות סתם, אנשים , ואני ועוד רבים עם הזכרון.
וגם כי לא הכרתי מספיק, ואין לי זכרונות על היותם יוצאי דופן אף לא במידה אחת, ובכול זאת הם עדיין לא מרפים, לא נשכחים, לא סולחים, כי הם מתו ואנחנו לא.
אז יזכור עם ישראל, ויאספו הצעירים שלא ידעו עוד שכול, ויאספו הולחמים שראו למוות המהותי בעינים, ויזכרו להם, מול מילים רטובות וכאב אמיתי.
אני כבר לא אחזור שוב לטקס שנה הבאה.
אין לי דמעות בשביל זה.
לפני 14 שנים. 28 באפריל 2009 בשעה 20:58