זכרון קולקטיבי מופיע במד"ב לא פעם, זכרון מובנה העובר מדור לדור כאילו הוא היה שם, לתולעים יש זכרון דומה, גם לשאר אורגזיזמים פחותים.
מהצד השני של הזכרון הקולקטיבי יש את זכרון העם, עמים זוכרים דרך סיפורים, דרך הנצחה, פולקלור, שירים, עמים חוקקים זוועות ונצחונות בקולקטיב, וזו שאלה טובה האם הזכרון הנצרב דומה לזכרון האמיתי.
לדור שלוש כמוני (ולא באפל עסקנו), ואפילו לא דור שלוש ישיר, כי סבי וסבתותי ידעו שלא להיות שם, אבל לארבעתם ביחד היו לא פחות מ 20 אחים ואחיות, מתוך הקולקטיב הזה שרדו סה"כ 9, כמעט חצי משפחה קרובה, כשסופרים את בני הדודים, ההורים, האחיינים, המספרים נהיים מכריעים.
וכך עובר לו המשא אלי, אלינו, אל הדור שלא ידע את הזוועה, מעטים מחברי הם דור שני, לבנותיי, כבר אין סיכוי לשמוע סיפורי שואה יד ראשונה בגיל שבו הם באמת יוכלו להבין את גודל הזוועה.
מה עושים כדי להעביר את המשא? איך זוכרים את האמיתי ולא המסופר, איך מעבירים את הזוועה ולא את ההעצמה שלה?
----------------------------------------------------------------
למה חבל שדווקא היום הורידו את בן לאדן ומה הפוטנציאל ההיסטרי שכמובן יפספסו במשרד החוץ.
ביום כזה דווקא, אחרי עשר שנים, הצליחו כוחות ארה"ב לחסל את זה שהיה אחראי לפיגוע הנורא בתולדות ארה"ב, צורר קטן ששאף להיות כמו אבל לא הצליח.
השמחה שנרשמת בארה"ב מוכיחה את חוסר ההבנה הכללי של תושביה, השנאה של העולם ההוא אל ארה"ב ואל ישראל, אינה טמונה באיש אחד, היא זכרון קולקטיבי מהסוג האחר.
את הזדמנות לקשור את הצורר האחד לצורר השני לא יקחו במשרד החוץ, את ההקבלה בין ארגון טרור לנאציזים לא יעשו, גם עם האידאולגיה דומה עד זהה.
ואולי חבל כי הקשר שייוצר בין אחד לשני יסמן סיום, ואת הזכר של 6000000 מיליון יהודים וחמשת אלפים ומשהו אמריקאים, לא צריך למחוק מוות אחד קטן.
לפני 13 שנים. 2 במאי 2011 בשעה 8:50
