אני מנסה באמת לעשות קוו'טץ גדול לזמן.
כי אין לי זמן, וזו בכייה תמידית שלי, ונכון שאני מגבה אותה לא פעם בכול מה שאני עושה, אבל אני רוצה זמן נוסף.
איך שהוא הפסקתי לרשום בראש דברים שאני רוצה להספיק לעשות, התחלתי לנהל את רשימתץ הדברים שלא נורא אם לא אספיק.
מורבידי לחלוטין.
וקצת חום ושיעול זו לא הסיבה, גם לא ההוכחות המתגברות להזדקנותו של אבי, גם לא בשלות החברה, המשפחה, וכול מיני, פשוט זמן מורבידי, כזה שמרגיש חיים ומוות.
מצד שני, כשחושבים על מה אפשר לותר ברור למשל מה אי אפשר.
דברים כמו לדומגא להתחיל לצלם, שאני תמיד אומר יום אחד אגיע לזה מקבלים סוג של פוקס.
כנ"ל גם לכתוב.
או הסטארט-אפ הבא.
שלא לדבר על הסטארט-אפ הזה.
וכמות התרגומים שבאמצע.
וחבל, שתמיד היה בפוקוס, אבל הונח לו לצד.
וקינק.
ועץ.
שפוצים.
גררר.
אז על מה מוותרים? בנגי?
נשמע טיפשי לא? :)
--------------------------------
אידה אפלברג, ציירת / יוצרת אולי פמיניסטית
http://en.wikipedia.org/wiki/Ida_Applebroog
מתוך התערוכה מונה ליזה:
http://25.media.tumblr.com/tumblr_m6n4sb5GRr1qzaaiko1_1280.jpg
http://www.hauserwirth.com/artists/43/ida-applebroog/images-clips/
------------------------------
ושוב, לא אספיק יותר.
לילה טוב.
זמן משפחה