מתקרבים, כול כך מתקרבים למספר שבו הנחתי שיגמר מבצע "זין איתן", אנחנו מאבדים את השפיות מבית מהר מאת השפיות בשדה הלחימה.
מאבדים צלם.
יותר ויותר אני מביט סביב ורואה מקום חולה.
הציני שבי כבר תוהה האם יש מצב שהסיבה למלחמה האדיוטית הזו אינם שלושת הילדים, לא איום הרקטות, ולא אפילו לא איום המנהרות, אני תוהה האם שוב המלחמה מחביאה את אם כול הרעות, כלכלה רעה.
אני גם תוהה למה מסכנים את מיטב הנוער בחיפוש מטומטם אחרי מנהרות, השיטה הפריטיבית של החיפוש מפוצצת אותי, במיוחד כשבדיעבד ברור לי שניתן היה במחיר יום לחימה בודד למצוא פתרון טכנולוגי שיאתר מנהרות בזמן החפירה. ואז מחכים עד שיגיעו לתוך שטח ישראל, קודחים להם בראש, מכניסים צינור וממלאים את המנהרה במים. הרבה מים, שעות אחרי וגופות הטמבלים במנהרה יצופו להן דרך פיר שם בעזה, לקח, שלא נדבר על כמה קל יהיה עכשיו יהיה לאתר את הכניסה/ות. ושלום על ישראל.
אני בוער, רוצה לעשות דברים, לצלם ולכתוב לחגוג, אבל המצב הזה מונע ממני. שרוט.
קשה לי לחשוב על קינק בימים אילו עם אותה חדוות יצירה.
בירה.
ים.
בקרוב.
