אני חי חיים מלאים, וכשהם לא מלאים אני דוחף אליהם רק עוד קצת שוב ושוב.
אני אוהב את זה, ככה אני, זה חלק ממני, הספק פסיכי של דברים שלושת רבעי גמורים, וכמה דברים שכשאני מסיים אותם אני יכול להיות גאה בהם עד השמיים.
אתמול, שלשום עברתי על תמונות של דוגמנית/צלמת שאני מאוד אשמח לצלם בקרוב (אם היא רק תשים לב לקיומי), יש לה טמבלר מעורר רעב וקנאה, של צילומים מהממים שלה ושל חייה.
בכול מקרה שמתי לב, כי אני אני, שהספרים לראש מיטתה לא מתחלפים, והצילומים מתוארכים, ככה שזה קל לראות כמה זמן שוכ בלו כותר מעל הראש.
וציחקקתי עד שהבנתי שאילו הייתי כן באותה המידה גם לי מעל הראש יש לא מעט כותרים שאינם מתחלפים, חלקם כי הם כמו ממתק לראש, כאילו שאני קורא כשאני כשאני צריך להזיז את הגבינה שלי, רק שזה רק רפרנס לספר נורא והספרים שם אצלי הם לטעמי מעט עמוקים יותר, או מתוקים יותר. וחלקם אמצעים, וחלקם שיעורים אין סופיים.
וחלקם הם חלומות, חלקי חלומות, ושברי חלומות, ופתאום מצאתי את עצמי חושב על לצלם אותם יותר 😄 אז הצצתי בהם בבוקר. בין הכנה לישיבה של הבוקר לבחירת החולצה המכופתרת, הצצתי בממתקים והבנתי שהקיבעון המדפי שלי לא רק נובע מסטגנציה של הראש.
האמת היא שמה שהורס את התחלופה יותר מהכול זה הקינדל, הם נותרים אותם הספרים לא מעט כי אני לא רוכש יותר נייר, וזה מקלקל את התצוגה, את התחלופה.
זה לא שאני קורא בקצב נעוריי, את זה השארתי לפרעוש שלי שבולעת ספרים פתאום בקצב שגורם לי לעונג פסיכוטי, אני אפילו לא מתקרב לספר בשבוע שהיה המומצע שהחזקתי לפני המשרה שלישית שלקחתי על עצמי, אבל אני עדיין קורא כול הזמן.
רק פחות, עונג של דקות שקטות וריקות.
ומחר, מחר אני יוצא לכמה ימים במדבר, עם כול המשפוחה, ופתאום קלטתי שאני מחכה יותר מהכול לכמה דקות שאילו של הלילה של הספר בידיים, והשקט של העולם מסביב, וחיבוק וריח של שיער נקי באף.
אבל את המצלמה כנראה שאני אקח :)
וכשנחזור זה יהיה שוב לריצה, לסדר, לטיסה שארי הסדר, ליום יום הדבילי, ולקרוא בשניות גנובות.
עמוס כבר אמרתי?
