ואני מרגיש זקן במיוחד.
האלבום שתפס אותי כסטודנט בטכניון, כמעט כמתנת יום הולדת, הימם אותי בהתחלה, כמי שכבר ידע מי הם REM והעריך, הגיטרות המנסרות והשינוי הטונלי עיצבנו אותי ונראו כמו התחנפות לקורט קורביין (שנפטר בזמן ההקלטות, והיה חבר של מייקל סטייפ) ושאר אבירי הגראנז'.
אבל אחרי זמן, האלבום קיבל עוד עומק, ועד עומק, ואז מצאתי בו הומור, ולא מעט ביקורת עצמית ומיילם שנגעו, ומשהו בלתי ניתן להסבר שעושה תקליט גאוני (כן תקליט, יש לי אותו עדיין לדעתי).
ולא יודע איך אבל אני חושב שהוא נותר אחד מאלבומי הנחמה שלי, אילו שאני חוזר לשמוע מדי פעם כי הוא עושה לי טוב לנשמה.
Are you looking to drive my dreams?
You here to run my screens?
You come, deliver my demons
Hooray hooray hip hip hooray
Are you coming to ease my headache?
Do you give good head?
Am I good in bed?
אהה והמהדורה החדשה משום מה זה חמישה או שישיה דיסקים שכוללים המון שעושה לי טוב.