לורן התפשטה וקיפלה יפה את הבגדים. היא הניחה אותם על השידה לפני שניגשה לשטיח העבה שליד המיטה. היא הביטה לכיוון הרצפה והיססה ארוכות. היא ידעה את המשמעות של כריעה. זה היה אות של התמסרות. הוא מבקש ממנה להתמסר לו, לבטוח בו. האם היא מוכנה לכך? מחשבותיה נדדו אל הפעמים הקודמות ששכבה עם גברים, אך לא באמת ייחסה לזה חשיבות רגשית. דייב. הגבר הזה הוא גבר דומיננטי. אינטנסיבי. היא ידעה שהוא נאבק בטבעו האמתי, התאפק לא להיות עצמו, מהחשש להפחיד אותה .הוא היה תקיף ותובעני. האם תוכל להתמודד עם זה? עם השליטה שלו על כל היבט חייה? האם זה היה כל כך גרוע? מבחינות רבות, היא התענגה על הרעיון של מסירת שליטה לידיו. על הרעיון שמישהו, זכר חזק ודומיננטי כמו דייב, יפרוץ ויתפוס פיקוד עליה. יקבל החלטות, ויפנק אותה בלי הכרה. זה אף פעם לא היה לה. היא השתוקקה לכך. היא רצתה עדינות. היא רצתה אהבה. נשמתה נעתקה כשהגיעה לתובנה הזאת. מסוכן לרצות משהו שאולי לא תקבל לעולם. הדבר היחיד שיש בינה לבין דייב זו משיכה גופנית. היא הביטה שוב בשטיח, אגרופיה קמוצים לצדי גופה. ואז, לפני שלגמרי קלטה מה היא עושה, ירדה באיטיות על ברכיה. דייב עמד בפתח, מביט בערבוביית הרגשות שעל פניה. היה ברור שהיא מתלבטת. הוא ראה את הבלבול ואת העצב בעיניה. אך הוא ראה גם את הזדקקותה. הוא נשם דרך האף בלי להעתיק את מבטו מלורן. היא לא ידעה שהוא מביט בה. זה היה גורם לה מבוכה, לדעת שהוא מסוגל לראות כמה היא פגיעה וחשופה. ואז, כשירדה על ברכיה, הוא נשם לרווחה. היא מתמסרת. הוא הרגיש חולשה מרוב הקלה. הוא ניגש אליה והיא הרימה את ראשה, מבטה פוגש את מבטו. הוא רצה למחות את הפחד ואת הספק מעיניה, אך ידע שרק הזמן יעשה זאת. הוא שלח יד אל לחיה והחליק על עורה המשיי. "את כל כך יפה", אמר בצרידות. " אני לא יכול לומר לך כמה סיפוק יש לי מלראות אותך כורעת כאן, מחכה לי. להנאה שאעניק לך". עיניה התרככו, עוד קצת. ספקות התפוגגו. היא חייכה בהיסוס, חיוך מתוק וביישני שגרם לו חולשה בברכיים. אלוהים. מה יש באישה הזאת שמעורר בו תגובות כאלה? אולי לעולם לא יידע. אולי זה מה שקורה כשאתה פוגש את החצי השני שלך. "את בוטחת בי, לורן?" שאל דייב. ידו שוטטה בשערה ומשכה בו במקצת, כדי להפשיל את ראשה עוד מעט אחורנית. הוא ראה היסוס בעיניה הכחולות המדהימות. לבו שקע. הוא לא קלט עד כמה משתוקק לזכות באמונה. "אני לא מכירה את הכללים", אמרה חרישית. "אני יודעת שאתה מבקש ממני להתמסר לך. אבל אני לא יודעת את הכללים, דייב". הוא ידע מה היא עברה בחייה. הוא לא רצה להקשות עליה. הוא נזכר שסיפרה לו איך בני הזונות האלה נגעו בה, הרביצו לה כאילו הייתה חתיכת פיסת זבל שהושלכה ברחוב. הוא עצם את עיניו מעצבים, עצם המחשבה על כך. "אני יודעת שהסידור הזה... היחסים האלה, מה שזה לא יהיה, מצריך אמון רב מצדי. אבל האמון חייב לבוא גם מצדך. חוץ מהעובדה שאני לא יכולה לתאר לעצמי שתרצה לשכב עם אישה שגברים אחרים נגעו בה. אנסו אותה". דמעות ניכרו בעיניה. דייב התעצבן על שגרם לכך. הוא כרע ברך ונשען אחורנית על עקביו, גרונו חנוק מכל מה שהוא צריך לומר. הוא הושיט לה את ידו. היא הביטה בו בהפתעה, אך נאחזה בידו. עוד סימן לאמון שהיא נותנת בו. אמון שהוא לא מסוגל להחזיר לה, או לגרום לה להרגיש. הם נעמדו והוא סימן לה עם ידו לכיוון המיטה. היא התיישבה על קצה המיטה והביטה בו מתפשט. כשסיים הרים אותה והשכיב אותה מתחתיו, עוטף אותה עם גופו, מחמם אותה באהבתו. הוא הרכין את ראשו כדי לנשק את עורה. הוא שאף עמוקות, לוכד את ניחוחה, מתענג עליו. "אני מצטער". היא קפאה, מבטה מופנה אל התקרה המרוחקת. הוא שלח יד לסנטרה והחזיר את מבטה אליו. "אני מצטער יפה שלי. אני מצטערת שאני גורם לך לבכות, שאני מקלל, שאני מתעצבן, אבל את באמת לא יודעת מה מתחולל לי בראש בגלל מה שסיפרת לי! בגלל מה שהם עשו לך! איך שהם נגעו בך. תסתכלי על עצמך. כזאת עדינה. כזאת יפה. כל כך מתוקה. אני לא מבין איך אנשים יכולים לחולל דבר כזה למלאך כמוך?" הוא התחיל לנשק את מצחה, את לחיה, את פיה. "צריך להקדיש לכל סנטימטר בגופך את מלוא היחס, ועכשיו אני הולך לעשות את זה". היה כל כך הרבה רגש בדבריו. הוא נישק אותה בצוואר, בעצם הבריח, בחזה, בבטן. נשק לכל גופה כאילו היה הדבר הקדוש ביותר. "מה אני בשבילך, דייב? סטוץ? מקרה סעד? אתה חייב להבין שאני פוחדת. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני. עשית בשבילי כל כך הרבה, אבל אני חוששת להתרגל לזה". קולה נסדק, והכאב הכה בדייב בחזהו עד שכמעט נחנק. הוא רצה להפסיק את הקזת הדם הזאת, אך ידע שהיא חייבת לומר את זה. שניהם צריכים את זה, כדי להמשיך הלאה. דמעות מילאו את עיניה, היא נראתה כל כך מפוחדת, שהוא שוב הרגיש כאילו חטף אגרוף בבטן. הוא עלה למעלה, נשכב עם כל גופו עליה. לא היה חלק נפרד ביניהם. "אתה הראית לי איך דברים יכולים להיות," לחשה. "ואני רוצה את זה, דייב. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. זה לא מגיע לי. אני אפילו לא יכולה להעז לחלום. דייב, אם זה רק זמני, ואתה מתכוון לגזול את זה ממני, אם אני איזה רק שעשוע בשבילך, אז אני לא רוצה את זה. כי זה יהרוג אותי לחזור לחיים הקודמים שלי". דמעות ניגרו על לחייה. לתדהמתו, הוא קלט שעיניו צורבות, כאילו משהו זרק לו חול בפרצוף. "אלוהים, לורן, אלוהים אדירים, חמודה. אני אפילו לא יודע איפה להתחיל." "תתחיל עם האמת". הוא התרחק ממנה מעט, ידו מחליקה על זרועותיה, הוא רצה לתת לה כל כך הרבה. מנוחה, ביטחון. המילים הסתחררו כענן בתוך ראשו. הוא לקח אוויר והביט בעיניה, מקווה נואשות שתוכל לראות את הכנות שבעיניו. " האמת היא שלא הרגשתי כך כלפי אישה. האמת היא, שאני אובססיבי לגבייך, לעזאזל! האמת היא שאני רוצה אותך בכל צורה שאוכל לקבל אותך. האמת היא, שאילו היית אומרת לי עכשיו שלעולם לא תתמסרי לי, לא תתני לי מה שאני כל כך רוצה ממך- זה לא היה משנה כלום. אני אקח כל מה שאוכל לקבל ממך. האמת היא שאני בחיים לא אכול לוותר עלייך". תקווה הבהבה בעיניה, וכאב לו לראות באיזו מהירות נעלמה מהן כשחשבה שזה לא כך. כאילו היא חוששת להניח לרגש הזה להימצא בתוכה. "לעולם לא אתן לך לחזור לחיים שהיו לך עד עכשיו, לורן. לא אתן לך לחזור כי אני מאוהב בך. בחיים לא אוכל לראות אותך נפרדת ממני. בחיים לא אוכל לראות אותך מתרחקת ממני. לא נושמת לידי, לא צוחקת לידי. לעזאזל! את כל העולם שלי! לא אניח לאף זבל לגעת בך. לפגוע בך. בבקשה, תביני את זה!". לורן הנהנה באיטיות, נושכת את שפתה התחתונה כל כך חזק, שהוא חשש שתדמם. הוא נגע בה בעדינות בשפתיים, משחרר את שפתה. "מה אתה רוצה, דייב?" שאלה שוב." אני צריכה לדעת למה אתה מצפה ממני. אני לא יכולה לחיות בחוסר ודאות, לא לדעת אם אני עושה משהו בסדר או לא בסדר". הוא נאנח והעביר יד על גופה. עורה סמר והיה קר למגעו. הוא פיסק את רגליה והתמקם ביניהן. מצמיד את עצמו קרוב יותר אליה, שתתחמם. " אותך, לורן. את הדבר היחיד שאני רוצה". היא נשקה אותו. מראה לו שהיא רוצה בדיוק את אותו הדבר. לאחר מכן הוא התכופף לחזהּ והתחיל למצוץ את פטמתה. חג סביב, מתגרה, משחק עם לשונו בפטמה הזקורה. היא אחזה בכתפיו ונעצה את אצבעותיה בגבו השרירי. ציפורניה התחפרו בעורו, אך הוא לא מחה. הוא המשיך למצוץ את פטמתה, עובר לצד השני, כדי לא לקפח אותו. אנחה עמוקה נפלטה מפיה. העונג זרם בגופה, מתפשט לכל איבר ואיבר. מעולם לא קרה לה דבר כזה. הכול הרגיש לה כמו חלום. אבל נחמד לחיות קצת בתוך החלום הזה, כל עוד הוא נמשך. בחלום הזה היא רצויה. היא נחשקת, היא שייכת. בעוד שהיא נמצאת במחשבות עמוקות על חייה, דייב החדיר שתי אצבעות עמוק לתוכה, גורם לאיברים אחרים לגמרי לכאוב מרוב עונג. הוא הרים אליה את מבטו, עיניו חודרות לעיניה, בעודו חודר עמוק יותר ויותר לתוכה. הוא ליטף שוב את דגדגנה לפני שפישק את שתי אצבעותיו, מותח את הרקמות הבשרניות. אצבעותיו חדרו עמוק יותר, והיא צרחה כשנגע בנקודה רגישה כל כך, עד שכמעט גמרה במקום. היא רעדה בפראות בזרועותיו ונאחזה חזק יותר בכתפיו. כשהבינה שציפורניה כנראה שורטות את עורו עד זוב דם, משכה ממנו את ידיה. "סליחה," אמרה בקול מלא צער. זרועו עזבה את מותניה למספיק זמן כדי לאחוז באחת מידיה ולהצמיד אותה בחזרה לכתפו, ואז עשה אותו דבר עם ידה השנייה. "זה טוב," אמר בקול נמוך מתשוקה. "תטביעי עליי חותם, מתוקה. תחפרי עמוק עם הציפורניים האלה. אני אוהב שאת מתחפרת בי כשאת נהנית". היא עצמה את עיניה והשפילה את ראשה מעט אחורה. כששוב החליק את אצבעותיו עמוק לתוכה, מלטף את הדפנות החלקלקות. הוא מצא שוב את נקודת הג'י שלה והפעיל בדיוק את הלחץ הנכון. ירכיה פרכסו והיא כמעט התעלפה. "תהיתי כמה מהר אצליח להגמיר אותך," לחש." את נענית כל כך יפה. את כל כך רגישה. בכל פעם שאני נוגע בך, את רוטטת בצורה סקסית שמטריפה אותי. הפטמות שלך מזדקרות ומתקשות כל כך, שאני רוצה לבלות לילה שלם אתן כשאני מוצץ אותן". כל גופה רעד לשמע המילים הצרודות, הארוטיות, שלחש כל כך סמוך אל פיה. הוא חייך, זחוח ויפיפה. יהיר כל כך, אבל גם יפה כל כך, עד שהרגישה חולשה בכל הגוף. "כן, מתוקה. בדיוק ככה". אגודלו ליטף את דגדגנה והוסיף את הלחץ המדויק, בעוד אצבעותיו המשיכו להחליק פנימה, בתוך רטיבותה. שיניו כרסמו בעדינות את פטמתה, משתעשעות בה, מתגרות, ואז מצץ בחזקה. "דייב," לחשה. זה כל מה שהצליחה לומר. את שמו. העוגן שלה. ידיו עזבו את איברה והוא הצמיד את איברו הזקור לפתיחותה הנוזלית. היא התרוממה טיפה כדי לאפשר לו כניסה מהירה יותר, ולפתע החזיק בה בחזקה והפך אותה. היא מעליו. היא התנשמה בפרעות. מגורה עד כאב. היא הסתכלה על גופו החטוב והתחננה בליבה שייכנס כבר לתוכה. "קחי אותו יפה שלי. הוא כולו שלך". היא התרוממה, מייצבת את איברו בפתחה. ובאבחה אחת שקעה מטה. עוטפת אותו בגופה. ממלאת את עצמה. "זהו, בדיוק ככה. תרכבי עליי, מתוקה. תגמרי בשבילי". היא התפתלה סביבו, מצמידה את עצמה אליו כמה שיותר חזק. רוצה, צריכה, עוד ועוד. הוא נגע בשדה ועיסה אותה, צבט קלות ומישש אותה, מתענג על קשיחותה. עבר בה ברק נוזלי של עונג. "המתוקה שלי אוהבת את זה". אמר, קולו צרוד. כן היא אוהבת את זה. היא התקרבה במהירות לאורגזמה. כל כך מהר, שהרגישה קצרת נשימה, כל גופה מתקשח ונמתח עד כאב. היא הקשיתה את גבה, עולה ויורדת, גופה מחפש בקדחתנות את הסיפוק האולטימטיבי. היא הרגישה שהיא נמשכת לעשרה כיוניים שונים. פיו, ידיו, גופו. הוא היה בכל מקום בעת ובעונה אחת. היא טבעה בתוך העונג הזה, מוצפת תחושות של חטא טהור ומתוק. הוא לחצץ באגודלו על דגדגנה ואז התחיל לעשות תנועות סיבוביות. היא השתנקה ואז קפאה במקומה. צעקה בקעה מגרונה. "כן, חמודה, זהו". אמר בקול עדין. אך מילותיו הבאות סתרו את העדינות הזאת. מחוספסות, סמכותיות, תובעות ציות. "תגמרי בשבילי, לורן. תגמרי עכשיו!". היא כבר לא הצליחה להתאפק. מילותיו הציפו אותה. הדיבורים פגעו בגופה בעצמה כזאת, שהיא רעדה כולה. היא פרכסה מול גופו והחליקה עליו, ראשה צנח על גופו. הוא תפס אותה, מחזיק אותה. היא טמנה את פניה בצווארו, נושמת עמוקות, חזה עולה ויורד מול חזהו. במחיצתו, היא איבדה לגמרי שליטה.
הוא המשיך לערסל אותה בזרועותיו במשך זמן רב אחרי שגמרה, מלטף את גבה בעודה מסדירה את נשימתה מול שקע צווארו. חלשה, רועדת, סחוטה לחלוטין. גמורה. רפויה כל כך, שלא הצליחה אפילו להחזיק את עצמה ולהזדקף.
הוא קירב את ראשו ונישק את כתפה, נוגס בה קלות, מצמרר את כולה.
הוא הוריד אותה ממנו בעדינות, והושיב אותה מולו. לאחר מכן התרומם, והיא השמיעה אנקת התפעלות למראה זקפתו הנוקשה שהיטלטלה לעיניה.
אלוהים אדירים. מרוב שהייתה מעונגת ומגורה, לא שמה לב שאפילו לא גמר.
היא לא הייתה מודעת לכך שליקקה את שפתיה, עד שקלטה את הבעתו של דייב.
״אלוהים אדירים, לורן,״ אמר בצרידות. היא עפעפה בריסיה והביטה בו בתמימות. ״מה?״
הוא נהם ממעמקי גרונו. ״טיזרית!״.
היא חייכה כשיצא מהמיטה ולקח את אחת המגבות שהיו מקופלות על הדלפק.
הוא תמיד על חשב עליה ועל הצרכים שלה. על הכבוד שלה. היא נדה בראשה בפליאה, כשהגיע עם המגבת וניגב בעדינות את איברה הרגיש. הגבר הזה מושלם. יש לו פגמים כל שהם? טוב, חוץ מהשתלטנות שלו, העובדה שהוא בעצם מחליט עבורה ושהוא לא מסוגל לקבל סירוב. ככל שחשבה על הפגמים- כביכול האלה, עלה בדעתה שהם כלל אינם פגמים.
״מתחשק לך משהו מיוחד הערב?״ שאל.
״אולי נזמין המבורגר? נורא קר בחוץ ולא מתחשק לי לקפוא״. ענתה.
דייב צחק. ״מתוקה, מה שרק תרצי. כמה דקות אני חוזר, אני הולך להזמין לנו״. היא הנהנה. ואז בלי לחשוב פעמיים, הסמיקה. דייב לא נראה הטיפוס שירצה לאכול משהו עם הידיים.
הוא יותר טיפוס של קוויאר. סטייקים יקרים, נתחי בשר יוקרתיים וכל מיני סוגי רטבים שהיא אפילו לא מסוגלת לבטא. אבל הוא המשיך כאילו לא שם לב לפליטת הפה שלה.
הוא חזר לאחר שניתק את שיחת הטלפון ואמר: ״יש מקום לא רחוק מכאן. חברים שלי לקחו אותי לשם לא מזמן. זו מסעדה עם מתאבנים נפלאים, נאצ׳וס טובים. יש להם גם המבורגרים, כנפיים וכאלה״.
פיה נמלא ריר. ״נשמע מושלם. מתי בערך זה יגיע?״ הוא חייך ומשך אותה בזרועותיו. ״תתלבשי ונלך לשבת ליד האח, נזמין סרט ונאכל את מה שהזמנו. בסדר?״. לורן קיפצה מאושר. דייב היה מאושר לראות אותה מחייכת. היא הייתה הכול בשבילו. היא שייכת רק לו. היא הייתה כל עולמו. סערת המחשבות נפסקה כששמע אותה צועקת לו: ״אני בוחרת את הסרט!״. ורצה לכיוון הסלון. דייב חייך. חיוך אמיתי. הוא ידע. ידע שלכאן היא שייכת. זה מקומה. הוא המשפחה שלה. הוא הכול בשבילה, כמו שהיא, הכול בשבילו.
