על כיסא מרופד עם ידיות גבוהות. המוכר מכרכר סביבי, מהמוכרים האלה של פעם, עם היחס, זוכרים?
כאלה שמתכופפים ונועלים לך את הנעל.
הוא כבן ארבעים, לבוש יפה, מסודר ומריח טוב.
הידיים שלו נעימות. הוא נועל לי נעל אחת, ממש יפה. והיא לא עלתה בקלות. הוא עבד קשה מאוד...טלק...כף נעליים...מה שאפשר.
כן. אני יודעת שהיא לוחצת ואין סיכוי שאקנה אותה, ובכל זאת. שיתאמץ בשבילי. אני אוהבת שהוא על הברכיים, מתעסק לי ברגליים. מסתכל עלי מלמטה.
יש לי כבר ערימה שלמה של נעליים ממתינות לתשלום בקופה. אבל אני ממשיכה למדוד. כי נעים לי כל המעמד הזה.
הוא מרים אלי את ראשו ושואל, עוד משהו גברתי? אני מתענגת על הרגע. "גברתי"? מהדהד לי בראש. אני בוהה בעיניו. "גברתי"...
"גברת! גי-ברת!!!!!"
אני מתעשתת לקולה הצווחני של המוכרת שצועקת לי ממקום מושבה ליד הדלפק. בחורה כבת 20 שלועסת מסטיק כמו פרה המעלה גרה.
"אין לי כזה בשחור"!!!
