אני קורא פה בלוגים של אנשים בשקיקה מהרגע שנרשמתי. הכל כל כך השתנה, ועם זאת נשאר אותו דבר במרוצת השנים.
לכולם יש סיפורי חיים כל כך מדהימים, כולם כל כך טובים, כולם כל כך חזקים וכולם כל כך מושלמים.
ואני? אני לא רובוטריק או פוקימון ואני לא מתפתח או עושה אבולוציות לעצמי, לא זכיתי להשרף ולהוולד מחדש מהאפר של עצמי כמו הפניקס ובטח שלא יצא לי בעוונותי לשאול "מראה מראה שעל הקיר למי יש את הזין הכי זקור בעיר?" וגם לחכות לתשובה.
ואני? עודני אדם פשוט, שרוצה לאהוב ולהרגיש נאהב.
שרוצה להטריף ולהרגיש נטרף.
שרוצה לחייך ושבעיקר תחייכי אלי.
אני סך הכל עוד אדם פשוט, שרוצה לכבוש אותך ולעשות בך שפטים מבפנים.
וכל כך, אבל כל כך רוצה, שבזכותי תרגישי הכי הכי מאושרת בעולם.
(אה, ואני גם רוצה להרגיש אותך מתכווצת לי על הזין כשאני ממלא אותך ואת גונחת לי מכאב ועונג בתוך הנשיקה, אבל זה כבר קצת סיפור אחר).