מקדש הסטיות שלי

יש בכוס שלך משהו מאוד תבוני, שתדעי לך.

זה לא משנה אם את צוחקת,

או בוכה,

הכוס שלך תמיד רעב,

תמיד רעב לעוד,

ממני.

יש בכוס שלך המון עומק, שתדעי לך.

כשהשפתיים שלך נרטבות,

ואת מתמלאת בי,

הכוס שלך מפיק צלילים כל כך יפים ונעימים,

צלילים שלי ושלך, שלנו,

צלילים של כאב, צלילים של צורך,

צלילים של נפשות כואבות ואוהבות,

צלילים של תשוקה חדה וצורבת,

עמוק,

בתוכך.

ולפעמים,

כשאני רוצה למצוא רגע של שקט ותבונה,

אני רק רוצה לאזוק לך את הידיים,

לפשק לך את הרגליים ולדחוף לך משהו לפה,

שלא תפריעי חלילה,

לדיאלוג מלא עומק בין הלשון שלי לכוס הרעב והמטפטף שלך.

והרגע המושלם הזה,

הרגע שבו החורים שלך מלאים בי,

והפיטמות שלך כואבות בגללי,

והעור שלך מסומן על ידי,

הוא בדיוק הרגע המזוקק הזה,

שבו אני רוצה לפשק לך את השפתיים התחתונות,

ולנהל שיחה רטובה ונוקבת,

עם הכוס שלך,

מבפנים.

כבר אמרו לך שאת כזאת חור חכם וטעים?