אחת לכמה שנים אני מקבל את השיעור הזה, את השיעור הזה על הטבע האנושי.
זה בדיוק השלב, כשכולם מפנים לך עורף ושמחים באידך.
אתה מגלה שאין באמת חברים, ואין באמת אחווה. אתה עוד אחד שמטייל בעולם הזה, לבד.
וזה מבאס.
אתמול, הוטלה עלי משימה בעבודה וקיבלתי דף הנחיות.. שפשוט לא הבנתי. הסתכלתי והסתכלתי, והכל נראה לי כמו סינית. שברתי את הראש, ניסיתי לפתור, ולא הצלחתי.
אני עוזב לרגע שהמטלה הייתה מאוד חשובה, ושידעתי שיהיו לה השלכות בדיעבד.
אני שונא לא להצליח, כל כך שונא את זה. אני רגיל להתמודד ולהסתדר. זה לא שדברים באים לי בקלות, אבל אני יודע להתמודד ולהתעמת עם בעיות, ולרוב גם למצוא פתרון יעיל לבעיות שצצות, גם במפתיע.
והנה אתמול, לא רק שאני לא מצליח להתמודד, אני אפילו לא מצליח להבין. ואני כועס ורותח על עצמי מבפנים, איך קרה דבר כזה? קיטונות של שנאה עצמית.
חזרתי הביתה מאוד חולה, עם כאב גרון ובמצב מאוד לא טוב, וידעתי שזה יקרה.
כשהגעתי לעבודה כולם טרחו ספק לרמוז לי, ספק להסביר לי באידי שלא הצלחתי. כל כך נהנו לרקוד על הדם שלי, ולרמוז שצריך לקחת ממני אחריות ולתת לאנשים אחרים, מתוך התחשבות בי, כמובן.
להקה של צבועים. זה הטבע של המין האנושי.
אתה תרים אותם מאפס, אתה תהיה שם בשבילם כשאף אחד לא היה מוכן לירוק לכיוון שלהם, אתה תחזק אותם ותתן להם תחושת בטחון, אתה תלמד אותם - והם, הם יעשו את מה שהם יודעים הכי טוב. הם יתענגו על הבשר שלך, כשביום מן הימים רק תראה מעט חולשה ותהפוך בעיניהם לטרף.
וזה השלב הזה שאני צריך להסתכל פנימה ולשאול את עצמי, בשביל מה? מכאן איך ממשיכים?
ובמקום מסוים כן, אני רוצה לפגוע ולתקוף. וכן, אני מאוכזב, וכן, זה מאוד מפריע לי.
אבל אם ארד לרמה שלהם, אם אתן לתחושות כל כך חלשות ואובדניות לנהל אותי, למה זה יהפוך אותי? אני אהפוך לעוד אחד מהעדר, עוד בן אדם חלש, עוד צבוע שניזון מחבר, מטרף פצוע.
ואני לא כזה.
וזה בדיוק השלב שאני צריך להסתכל פנימה, ולמצוא את היכולת לחייך, גם כשאני ממש רוצה לכעוס. את היכולת לשמוח, כשאני ממש רוצה להעצב, ואת היכולת להכיל כשאני ממש רוצה לתקוף. וזה קשה.
ראיתי כל כך הרבה אנשים בשעות משבר, הרמתי כל כך הרבה אנשים במהלך הדרך הקצרה שלי. זה מי שאני, זה מה שאני. אני תמיד מחזק את הזולת, לא פוגע בו, גם אם הוא מפנה לי עורף לאחר שהתחזק.
אני תמיד אדע לחבק ולעזור לכל אדם באשר הוא. אני חושב שתמיד ארצה להיות שם כדי לעזור, גם למי שאני יודע שבגלל אישיות מאוד חלשה יבגוד בי בעתיד. אני מזהה את האנשים האלה בקלות. ועדיין, אני תמיד שמח לעזור אם אני רק יכול.
הם אף פעם לא יהיו שם בשבילי, וזה בסדר. לא רוצה שיהיו. אני רגיל להתמודד לבד, ואני הרבה פחות סלחן לעצמי מאשר שאני סלחן לאחרים.
זאת החולשה שלי, שאני מתעקש להיות נאיבי גם כשאני מודע לכך שהעולם מסתובב אחרת. אני תמיד אחפש את חצי הכוס המלאה, ותמיד אהיה לעזר, ולא כנגד. תמיד אהיה שם כדי לעזור, גם למי שאני יודע שינסה לפגוע בי בעתיד.
אם הייתי מכונה, אולי החיים היו קלים יותר. יכולתי לעבוד בצורה הרבה יותר חלקה, הרבה יותר מדוייקת, ולא לערב רגש מיותר שרק מתעתע ומבלבל. אבל אני לא מכונה, וגם לא רוצה להיות כזה. אני גאה להיות בן אדם, שיכול לאהוב, להכיל, לחבק ולחזק. גם כשאני יודע שאף אחד לא יהיה שם בשבילי כשאני אצטרך את זה.
ולפעמים, אני פשוט מרגיש עייף. שהמאגרים האלה נגמרים, שאין לי כבר כוח לשטויות האלה. לפעמים אני רוצה "להתבגר", ולהסתכל על העולם מנקודת מבט יותר אגואיסטית, יותר אגוצנטרית. וזה בדיוק השלב שבו אני צריך להסתכל פנימה, ולמצוא את המקום הזה בי, שמאפשר לי להכיל ולאהוב. שמזין אותי, שמחזק אותי.
ועדיין, זה אף פעם לא נעים לראות חברים שהופכים לאויבים. אף פעם לא נעים כשאנשים שראית אותם במקומות כל כך נמוכים והושטת להם יד בשעת צרה, פתאום שוכחים הכל ורק מחפשים את הרגע הזה שבו תהיה חלש כדי שיוכלו לתקוף, שיוכלו לפגוע.
זה כנראה הטבע של בני האדם, למרות שאני מסרב להכנע לטבע הזה.
וכל כאב הראש הזה בשביל מה? הרי הודיעו לי שאחרי שנתיים אני עומד להיות מפוטר. ואני בטיפשותי, במקום להתעסק בלמצוא מקום חדש ומעניין, מנסה לתת את המירב שאני יכול, כדי לעזור ולתרום לחברה שלא סופרת אותי או עובדים טובים אחרים. כשאני אהיה מנהל, דברים יראו אחרת, יהיו אחרת. אבל עד אז, בתור עוד עובד פשוט, אני מסרב רק לשרוד. תמיד אהיה שם כדי לעזור, תמיד אהיה שם כדי לתת את המירב שאני יכול.
וגם אם הפרצופים ישתנו, האנשים ישארו אותם אנשים, בכל מקום שאלך.
