מקדש הסטיות שלי

כל כך עייף ותשוש, מהכל. נדמה לי.

הבקרים אותם בקרים, הערבים אותם ערבים, הכל אותו דבר. כל כך מונוטוני.

כמה אפשר ככה?

אין איזה עניין, אתגר, מטרה, יעד, משהו. ראבק, משהו.

כולה 23, כולה עוד ילד שמחפש קצת עניין בחיים.

לפעמים כל מה שהייתי רוצה זה חיבוק חם ואוהב. חיבוק כזה, רך ועדין, כזה שיעורר לחיים את כל מה שמסתתר שם בפנים.

חיבוק שיעיר אותי מהתרדמת הזו.

אנשים שונים עושים דברים שונים בצורה שונה.

וזה נכון, אפשר לכבוש כל מטרה ויעד. אבל ראבק, מה ששכחו לומר זה שצריך טריגר, משהו שיעיר את מה שצריך להתעורר מהתרדמת העמוקה הזו מבפנים.

ואין לך מושג מה הולך לצאת משם.

זו תהיה רכבת הרים מטורפת.

ואולי בקרוב יגיע הזמן שאחפש מישהי שתרצה לרכב עליה, איתי.

אחרת עדיף לי לכרוך את עצמי בסדינים, ללכת לישון שינה ארוכה ולשנות את השם שלי ל:"מומיה".

אז לזה התכוונו ב:"יושב לצד הדרך, יושב ליד הזמן".

2 זקנים יושבים על ספסל ומאכילים ציפורים. האחד אומר לשני:"תשמע אני כבר 30 שנים יושב על הספסל הזה ומאכיל את הציפורים פה. אנחנו ממש כמו משפחה"

השני מסתכל עליו ואומר:"אתם כמו משפחה?"

והראשון עונה:"בטח. אפילו נתתי להם שמות כמו לילדים שלי"

השני שואל:"וואלה? זה משמח אותי ממש"

והראשון שואל:"באמת? למה? ולמה אתה בכלל פה?"

השני מחייך אליו ועונה:"עושה לי טוב לדעת שיש אנשים יותר דפוקים ומשועממים ממני בעולם הזה".