מפגשים מהסוג האישי

הכרתי אותה בדיוק לפני שנתיים. דיברנו קצת באפליקציית היכרויות וקבענו להיפגש.

היא הייתה גבוהה. מאוד. 1.78 ואני בסך הכל 1.68. 

איחרתי לפגישה בחצי שעה (לא מתאים לי כלל, אני לרוב מגיע לפני הזמן) והיו לה רגליים בלתי נגמרות.

היא הייתה מדהימה. חטובה, סקסית ועם עיניים שתמיד גורמות לי להחסיר פעימה. 

השתמשתי בכל הכלים הכי כבדים שלי. הייתי אינטליגנטי, עמוק וגרמתי לה לצחוק המון. 

הלכנו אליי לדירה ועשינו סקס אינטימי ונעים. היא אמרה לי שזה היה הסקס הכי אינטימי שהיה לה אי פעם (מצד שני, היא הייתה רק בת 21).

היא נשארה לישון ואני נסעתי למשפחה לליל הסדר. אני חושב שהתאהבתי באותו לילה.

היא נשארה בחיי חודש וחצי לאחר מכן. מגיעה אליי, אני מבשל לה ומצחיק אותה. כמה שאהבתי את הצחוק המתגלגל שלה בדירה הקטנה שלי.

עשינו סקס אינטימי ולפעמים חייתי. היא אהבה אנאלי ואגרסיביות. היא הייתה מושלמת. 

הייתי חסר ביטחון ופחדתי שכל רגע היא תעלם. היא התאהבה לגמרי אבל אני העדפתי לשמור על עצמי והייתי אידיוט.

שברתי לה את הלב ובדיעבד גם לעצמי. ניסיתי כמה פעמים לאחר מכן אבל התשובה שלה נשארה זהה: "שברת לי את הלב בן זונה, לך תזדיין". 

אחריה נוצרה לי האמונה הטפלה על מספרים עגולים. כל אישה עשירית שאני שוכב איתה היא פוטנציאל לקשר נצחי (בכל זאת, העשירית הייתה ר.ב.). בחלוף הזמן גם האמונה הזאת נעלמה ואני חושש שגם האמונה בקשר נצחי. 

הכרתי לה את השיר 'פנקס הקטן' (השיר העצוב ביותר שנכתב בשפה העברית) והיא התרגשה עד דמעות. מאז כל פעם שאני שומע אותו אני נזכר בה. 

אני מניח שלנצח היא תשאר the one that got away.