שנתיים וחצי עברו עד שהחליט להתחתן איתי.
לי לקח ארבעה ימים להכיר אותו ולהחליט שאיתו אתחתן.
שנה התייסרתי עד שהחלטתי להתגרש ממנו,
לו לקח שבוע.
טוב, אף פעם לא היה ביננו איזון.
עולם מטורף. אנחנו מטורפים.
50 דק', שני חיבוקים, כמה דמעות. הסכם גירושין חתום.
אין עו"ד, אין מריבות, אני והוא, ראש בראש. כמו שתמיד היינו.
והוא, כתמיד מאוד יעיל.
על הכל הוא חשב, הכל אירגן מראש.
יש איזה "שחור" שתמורת תרומה יפה (לחשבונו האישי)
יארגן לנו גט מזורז.
הוא יודע כמה שנואה עלי המחשבה של מעבר ברבנות.
גם בהלוך, לא עברנו שם.
והוא, הוא רוצה לצאת מזה כמה שיותר מהר.
למחוק אותי מחייו, כאילו לא הייתי.
מבקש למחוק כל זכר שלי, מהבית שהיה שלנו.
אני רק יושבת ומהנהנת. קוראת. חותמת.
מה שתרצה. קח את כל מה שתרצה. לי אין צורך בדבר.
רק את עצמי אני רוצה. רק את עצמי.
אני מוכנה להשאיר לך את הכל, וגם לקחת ממך את הכאב שלך, שאני גרמתי.
אילו רק הייתי יכולה.
משאירה פתק
"בחלומות הכי שחורים שלי
לא חלמתי שכך יעלה בסופנו
מצטערת על הכל
אוהבת אותך. תמיד."
.
.
.
.
.
.
.
חושבת על העתיד שמחכה לי, כשאני חופשיה להיות מי שאני.
מתגעגעת לאמש, כמהה למחר.
לפני 18 שנים. 6 ביולי 2005 בשעה 17:27
