|
|
|
שאני והוא זה יהיה בלאגן.
אני חושבת שהוא צודק :-)
---
נתקלתי בפוסט הזה שכתבתי לפני 10 שנים, ואף פעם לא פרסמתי.
ברטרוספקטיבה של 10 שנים, אני יכולה לאשר שהוא צדק.
אני הופכת להיות האדם שתמיד ייחלתי להיות.
וזה לא קשור באף אחד ובשום אדם.
טוב לי, טוב לי כל כך.
אני לא מדברת על אושר, באמת שלא.
אושר נמדד ברגעים, בשניות.
אני מדברת על קבלה, ועל כוח לשנות.
על נתינה ועל אהבה עצמית.
אני מסתכלת על עצמי היום,
ויודעת, שיש לי את היכולת לקבל בעצמי את הטוב ואת הרע,
ויש לי את היכולת לשנות כל מה שארצה לשנות- בי.
אני יכולה שוב להעניק מעצמי, ולראשונה אולי, יכולה להעניק לעצמי.
אני אוהבת אותי.
כבר הרבה חודשים שלא היה לי בית.
לעיתים זה נדמה כאילו מאז ומעולם לא היה.
אבל איכשהו אתמול,
עם הריח של הלחם הטרי שמילא את הבית,
ואיתך בסלון ביתי, רואה סרטים עד הבוקר.
איכשהו כשהתעוררתי למציאות הזו,
וישבתי איתך על הספה לאכול את הלחם הריחני והחם
פתאום הרגשתי שהגעתי הביתה.
שאני והוא זה יהיה בלאגן.
אני חושבת שהוא צודק :-)
---
נתקלתי בפוסט הזה שכתבתי לפני 10 שנים, ואף פעם לא פרסמתי.
ברטרוספקטיבה של 10 שנים, אני יכולה לאשר שהוא צדק.
הלב הוא השריר הכי גמיש בגוף שלי.
והכי חזק
:-)))
תמיד היא שכחה וכל שנה הופתעה מחדש ולרגעים לא הבינה על מה ולמה, אבל הוא מעולם לא שכח.
כבר אי אילו שנים, שב-9 בכל נובמבר, בלי ברכה, בלי שם או רמז, הוא שולח לה סיגליות בזר קשור בסרט...
כמו בשיר הרומנטי ההוא, כך באגדה שחיו בה פעם.
זה תמיד חייך אותה, תמיד היא חשבה לעצמה שיש לה הכי הרבה מזל בעולם.
ב-9 לנובמבר הזה, הוא לא שלח והיא לא קיבלה.
יש ימים, בהם אני לא נושאת את החיים היטב. זו אולי הגדרה מוזרה, אבל אני לא יכולה לחשוב על הגדרה טובה יותר.
לרוב יש איזשהו חוט של שפיות שאני אוחזת בידי, לפעמים הוא עבה יותר ולפעמים פחות, אבל יש ימים. יש ימים בהם הוא כאילו נשמט.
זו הרגשה מפחידה, נוראית אפילו, ומצד שני -משחררת לחלוטין.
חזרה לנקודת ההתחלה. אחרי 7 שנים אני חוזרת לגיל 20. קצת משודרגת, הרבה יותר מנוסה ועם כל הכוונות לעשות את זה אחרת.
התחלה. התחלה חדשה. מחר תקופה שלמה בחיים שלי מסתיימת.
יש בזה משהו כל כך נקי, כל כך מעורר וכל כך מרגש, אבל לפעמים נראה לי שאני לא יכולה להכיל את הכל. לפעמים אני רוצה לברוח הביתה ולהתחבא מתחת לשמיכה אבל אז אני נזכרת שיש לי בית חדש, עם מיטה חדשה ושמיכה חדשה וההרגשה שם לא תהיה בטוחה ומוכרת.
אני יודעת שהפעם אין לי אפשרות לברוח. הבריחה היא רק מעצמי. אז אני נשארת. להתמודד, לגדול, לצמוח בתוכי. להפוך לכל מה שאני מאמינה שאני יכולה להיות, ואולי יותר.
אני מצמחת עור עבה יותר, הדברים כבר לא נוגעים בי כמו פעם, לטוב ולרע. גם למי שמנסה להיתקרב קשה הרבה יותר מפעם, אני יודעת. זה בלתי נשלט. זה הזמן שלי לשמור על עצמי.
לרוב, כשאני כותבת, יש לי איזו מחשבה ברורה שאני מנסה לפתח למילים. היום המחשבות קצת מעורפלות, לא ברורות, אני אפילו לא בטוחה כרגע אם אני שמחה או עצובה.
הדבר היחיד שברור לי, שאני בסוג של מלחמה.
ויש לי את כל הכוונות לנצח.
הציעו לי לתת לך לנוח בעברי. כאילו זה משהו שאני יכולה לשלוט בו.
בדר"כ אני לא מדברת עליך. הרבה מאוד זמן לא הזכרתי את שמך. אבל אתה אף פעם לא עוזב אותי. אין יום בלעדיך.
לפני יומיים הוצאתי את התמונה שלך מהארגז. סופסוף פרקתי את החפצים שלי, אחרי חצי שנה כמעט, וגם אותך הוצאתי מהאריזות.
רציתי לשבור את המסגרת ולקרוע את התמונה, אתה יודע? יש משהו כל כך נורא בלהסתכל עליך כל השנים עם אותו המבט. קפוא.
6 שנים. ואוטוטו יש לך יומולדת, 29. וזה הורס אותי כמה צעיר היית. תמיד היית כל כך גדול בעיני, ופתאום אני הגדולה.
התחתנתי, אתה יודע. התגרשתי גם. הלב שלי נשבר והתאחה כל כך הרבה פעמים. כל כך הרבה עברתי ב-6 שנים האחרונות, ואתה לא כאן.
רציתי לעלות לקבר שלך, אני לא עושה את זה יותר. לעשן איתך עוד סיגריה אחת. אבל ידעתי שכל מה שאני ארצה זה לבעוט במצבה.
זה נראה לך הגיוני לכעוס על אדם מת? אני לא מצליחה לשלוט בזה. אין לי לאן לקחת את הכעס על זה שהלכת, וגם לא את הגעגוע.
אתה חסר לי.
קיבלתי שוב את השרביט, הפעם מאגם המקסימה, (בהצלחה, מותק!)
ומאחר ואני מסכימה עם יוספוס שיש גבול לכל תעלול, לא אעביר אותו הלאה.
5 שניות עלי (תקראו זריז...)
1. אני חולה על קומדיות מטופשות בערוץ 3
2. אני מוכנה להגיע רחוק (מאוד) בשביל עוגת שוקולד מוצלחת
3. רכשתי את אחד המקצועות העתיקים ביותר בעולם (לא, לא זה, תחשבו שוב!)
היא ישנה במיטה שלי עכשיו.
ערומה לחלוטין,ארוכת רגליים, חטובה... ויפה, כל כך יפה...
הכי מדהימה שיש.
ואני... אני הולכת להעיר אותה עכשיו :-)))
