הציעו לי לתת לך לנוח בעברי. כאילו זה משהו שאני יכולה לשלוט בו.
בדר"כ אני לא מדברת עליך. הרבה מאוד זמן לא הזכרתי את שמך. אבל אתה אף פעם לא עוזב אותי. אין יום בלעדיך.
לפני יומיים הוצאתי את התמונה שלך מהארגז. סופסוף פרקתי את החפצים שלי, אחרי חצי שנה כמעט, וגם אותך הוצאתי מהאריזות.
רציתי לשבור את המסגרת ולקרוע את התמונה, אתה יודע? יש משהו כל כך נורא בלהסתכל עליך כל השנים עם אותו המבט. קפוא.
6 שנים. ואוטוטו יש לך יומולדת, 29. וזה הורס אותי כמה צעיר היית. תמיד היית כל כך גדול בעיני, ופתאום אני הגדולה.
התחתנתי, אתה יודע. התגרשתי גם. הלב שלי נשבר והתאחה כל כך הרבה פעמים. כל כך הרבה עברתי ב-6 שנים האחרונות, ואתה לא כאן.
רציתי לעלות לקבר שלך, אני לא עושה את זה יותר. לעשן איתך עוד סיגריה אחת. אבל ידעתי שכל מה שאני ארצה זה לבעוט במצבה.
זה נראה לך הגיוני לכעוס על אדם מת? אני לא מצליחה לשלוט בזה. אין לי לאן לקחת את הכעס על זה שהלכת, וגם לא את הגעגוע.
אתה חסר לי.
לפני 18 שנים. 29 באוקטובר 2005 בשעה 0:55
