יש ימים, בהם אני לא נושאת את החיים היטב. זו אולי הגדרה מוזרה, אבל אני לא יכולה לחשוב על הגדרה טובה יותר.
לרוב יש איזשהו חוט של שפיות שאני אוחזת בידי, לפעמים הוא עבה יותר ולפעמים פחות, אבל יש ימים. יש ימים בהם הוא כאילו נשמט.
זו הרגשה מפחידה, נוראית אפילו, ומצד שני -משחררת לחלוטין.
חזרה לנקודת ההתחלה. אחרי 7 שנים אני חוזרת לגיל 20. קצת משודרגת, הרבה יותר מנוסה ועם כל הכוונות לעשות את זה אחרת.
התחלה. התחלה חדשה. מחר תקופה שלמה בחיים שלי מסתיימת.
יש בזה משהו כל כך נקי, כל כך מעורר וכל כך מרגש, אבל לפעמים נראה לי שאני לא יכולה להכיל את הכל. לפעמים אני רוצה לברוח הביתה ולהתחבא מתחת לשמיכה אבל אז אני נזכרת שיש לי בית חדש, עם מיטה חדשה ושמיכה חדשה וההרגשה שם לא תהיה בטוחה ומוכרת.
אני יודעת שהפעם אין לי אפשרות לברוח. הבריחה היא רק מעצמי. אז אני נשארת. להתמודד, לגדול, לצמוח בתוכי. להפוך לכל מה שאני מאמינה שאני יכולה להיות, ואולי יותר.
אני מצמחת עור עבה יותר, הדברים כבר לא נוגעים בי כמו פעם, לטוב ולרע. גם למי שמנסה להיתקרב קשה הרבה יותר מפעם, אני יודעת. זה בלתי נשלט. זה הזמן שלי לשמור על עצמי.
לרוב, כשאני כותבת, יש לי איזו מחשבה ברורה שאני מנסה לפתח למילים. היום המחשבות קצת מעורפלות, לא ברורות, אני אפילו לא בטוחה כרגע אם אני שמחה או עצובה.
הדבר היחיד שברור לי, שאני בסוג של מלחמה.
ויש לי את כל הכוונות לנצח.
לפני 19 שנים. 8 בנובמבר 2005 בשעה 20:23
