דברים ששמרתי בפנים

סוררת המדאימה (והכוסית המאממת) אמרה: "דני נשמה, חבל שאת לא כותבת שום דבר בבלוג, חבל עלייך, יש לך פנים יפות + אני יודעת איפה את גרה"
רק מהפחד שהיא תבוא לבקר התיישבתי לכתוב.

*************************************************************

מנסה לכתוב. המילים לא יוצאות מעצמן.
חייבת להכריח את עצמי לשבת ולהעלות את הדברים על הנייר. זה הדבר היחידי שמאז ומעולם עושה לי סדר. (+ אני מפחדת מהביקור)
כנראה שאני לא יכולה לכתוב כי הכל כל כך מבלבל לי פתאום.

אתה.
איך נכנסת אל תוך החיים שלי, בצורה מיקרית כל כך. הודעה אקראית, כמה אימיילים, נתק ארוך ופתאום..
פתאום אתה כאן, ממלא אותי לחלוטין, וכל יום אני מתפלאת מחדש כמה נפלא זה יכול להיות. כמה נפלא שאתה.
ללכת לישון איתך בלילה, לקום כל בוקר מחובקת בזרועותיך. לחייך אליך, לראות אותך מחייך בחזרה. מנסה להצחיק אותי. אני מעמידה פני קשוחה ובסוף מתפוצצת מצחוק. כמה שאתה מקסים.
הגבר הכי רגיש והכי דומיננטי שפגשתי. (לא, זה לא סותר, להיפך) האיש המקסים שלי, שליווה אותי בתקופה הקשה שעברתי. לא חושבת שאי פעם באמת הודתי לך על כך. לא ממש.
אתה זה שנתת, ועדיין נותן לי כוח, להמשיך הלאה, להאמין בעצמי. לאהוב אותי.
תודה.
ועכשיו אתה כאן. אתה אמיתי. חלק מהחיים שלי, החלק היפה שבהם.
אני אוהבת אותך.

וכל הטוב הזה, מתערבל ביחד עם רסיסים של כאב ואשמה וחוסר ודאות. חרדה קיומית אתה קורא לזה.
רסיסים כהים מחיים אחרים שהיו פעם שלי. לא פשוט לי.

אני רואה אותך מפנה לי מקום בחיים שלך. בבית שלך, בארון שלך, בלב שלך. גם לך זה לא פשוט, אני יודעת.
כל כך אני מעריכה אותך על הפתיחות שלך, על השיתוף שלך אותי בכל הדברים, קטנים כגדולים.
זאת הדרך המופלאה שלך להיות איתי.
זאת הפנטזיה האולטימטיבית שלי מקשר- מקום שבו יש מקום לה-כ-ל.
זאת המציאות שמתהווה לי איתך.

לא, לא רציתי בלוג משתפך על הדום המדאים שלי.
אבל זה מה שיצא.
קורה.