אמא, אני אוהבת אותך, את יודעת?
הלוואי שאת יודעת. לא תמיד אני מראה את זה. בזמן האחרון זה בעיקר בעייתי.
אוהבת אותך, בגלל כל מה שעשית בשבילי, ולמרות כל מה שעשית לי. באמת אוהבת.
כועסת? אני חושבת שכן.
סובלת? בהחלט.
אבל בכל זאת אוהבת.
הסברת לי מה חשוב שיהיה בבעל, אימא. תרמת לי מחוכמת חייך ואני שתיתי בשקיקה, והאמנתי, ויישמתי בהתאם. היום אני בוכה על זה אימא
אמרת לי שבעל צריך להיות איש טוב, בן זוג טוב, מפרנס טוב, אבא טוב.
חיפשתי. מצאתי. התחתנתי.
היום אני בוכה.
צריך לאסור על נישואין לפני גיל 30 נראה לי... מה כבר ידעתי בגיל 21 ?
אימא!!!!!
למה נתת לי להתחתן? למה שלחת אותי אליו?
לא ראית שהוא לא מה שיעשה טוב לילדה הקטנה והרגישה שלך???
לא ראית שהוא איש טוב, אבל לא בשבילי?
לא חשבת לשאול אותי על אהבה? על תשוקה? על צורך?
והיום, אימא?
היום אני באה אליך, ואת שולחת אותי אליו בחזרה.
"אני רק רוצה שתהיי מאושרת", את אומרת לי ואני נושמת לרווחה ואז נחנקת מהמשך המשפט: "איתו".
מה קרה ל"רק תהיי מאושרת"?
איך את יכולה להגיד לי בביטחון הזה שלך, שיותר טוב מזה אני לא אמצא? איך? הילדה הנפלאה שלך, הנהדרת שלך, כך את קוראת לי, לא מגיע לה להיות מאושרת?
אין יותר מזה? אם את לא מצאת זה אומר שאין? אם בחרת לחיות את חייך עם גבר שלא רואה ולא מבין ובחרת להיות מאושרת איתו, זה אומר שגם אני צריכה לבחור כמוך? למה, אימא? בשביל שאת לא תרגישי שיכולת גם אחרת??? את מפחדת בשבילי או בשבילך?
אימא, הוא לא רואה אותי, את לא מבינה?
הוא לא רואה שטוב לי, הוא לא רואה שרע, הוא חי במקום אחר ממני, אוהב אותי, כן. אבל בדרכו שלו, שהיא כל כך שונה מהדרך שאני צריכה שיאהבו אותי.
לא נולדתי לבינוניות אימא, לא נולדתי לפשרות. את יודעת את זה. הבהרתי את זה לכל העולם מגיל צעיר. למה עכשיו את מבקשת ממני להתפשר?
כן, אני יודעת שהכל היה נפלא עד שגילית שזה רק הצגה.
הכל הלך לפי התוכניות והילדה הפרועה שלך התברגנה עם הגבר המתאים, ועשתה תואר באוניברסיטה הנכונה, ורכשה את המקצוע הנכון, הכל דופק כמו שעון ואת ואבא גאים ומאושרים נכון?!
אז מה, אימא, כאב לך מאוד לשמוע שהילדה שלך מזדיינת עם גברים אחרים, מאחורי הגב של בעלה?
אמרת לי שהיה לך סיוט, אימא. אמרת שבחלום התחתנתי עם גבר שהוא לא בוגר אוניברסיטה, כי ברשימת הדברים שאמרת לי לבדוק זה לא הופיע.
עניתי לך שהיה לי סיוט: התחתנתי עם גבר שהוא בוגר אוניברסיטה ושכחתי לבדוק את כל השאר. אח"כ אמרתי, "אה, זה לא סיוט, אלו החיים שלי, התבלבלתי"
אלוהים, אני לא מאמינה שאימא שלי אומרת דברים כאלו!
אני יודעת שעשית כל מה שיכולת בשבילי אימא, את עדיין עושה. וכמה זה כואב שכל מה שאת יכולה, פשוט לא מספיק. אני כותבת לך ובוכה, כל כך בוכה עכשיו. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי כל כך.
ואיש מקסים אחד בטלפון עכשיו, שומע אותי בוכה ומבין. ככה, פשוט מבין אותי אימא, את עדיין חושבת שאי אפשר?
כל כך הייתי רוצה שיהיה לי בית אצלך ואצל אבא. לא רק מקום לבוא אליו לאכול ארוחת צהריים בשבת, אלא בית. בית אמיתי. מקום לקבל בו תמיכה ואהבה ללא סייג, הבית שמעולם לא היה לי.
את יודעת מה מחזיק אותי אימא? לקוות שפעם, כשאני אהיה גדולה, אני אבנה לי בית אמיתי משלי, ואתן לילדים שלי את כל מה שלא היה לי. הלוואי.
לפני 19 שנים. 1 במאי 2005 בשעה 12:39
