עד קצווי העצב

אוֹמֵר לָךְ: אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ
כַּאֲשֶׁר אָחוּשׁ שֶׁמִּלּוֹתַי נַעֲשׂוּ רְאוּיוֹת לָךְ,
כְּשֶׁיִּקְצַר הַמֶּרְחָק בֵּין עֵינַיִךְ וּבֵין מַחְבַּרְתִּי.
אוֹמֵר זֹאת כְּשֶׁאַצְלִיחַ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי יַלְדוּתִי,
אֶת סוּסַי, חַיָּלַי, אֶת כָּל סִירוֹת הַנְּיָר,
וְלַחְזֹר אֶל הַזְּמַן הַתָּכֹל אִתָּךְ,
שָׁם רָטַטְתְּ כְּדָג בין אֶצְבְּעוֹתַי.
וְאָז אֲכַסֶּה אוֹתָךְ בִּשְׁנָתֵךְ
בַּסָּדִין מִכּוֹכְבֵי קַיִץ
(ניזאר קבאני)