אפשר לברך, השותף עזב.
הבוקר הכלבה העירה אותה בישיבה על הבטן שלי ונביחה אחת אבל חדה מאוד. כאילו אומרת לי "פיפי ועכשיו!".
מיד התלבשתי ורצתי למטה. בדרך החוצה אני רוצה שהסלון והמטבח קצת ריקים לי, אני רואה שהחדר של השותף פתוח והוא ריק לחלוטין.
הפולניה שבי ישר חשבה: "יופי הנה הוא ברח ולא בא לסגור חשבון". עצובה על ההפסד הכספי ארזתי את הכלבה וירדנו לטיול.
למטה אני מוצאת את העציץ עם החברה הגריאטרית שלו מעמיסים את עצמם על טנדר. מיד שאלתי אם הם סיימו או שהם עוד עולים.
הם אמרו שיעלו להפרד, לשלם ולהחזיר מפתח.
זירזתי את הכלבה ומיהרתי הבייתה. אני לא רוצה שיברח לי.
אחרי שהעציץ שילם את המגיע לי, החזיר מפתח ויצא מחיי סופית (וטוב שכך) התפניתי להסתובב קצת בדירה ולהנות מהשקט הזה. מהידיעה שאם השארתי כוס בכיור היא תהיה שם גם מחר. מהעובדה שאני לא צריכה לחשוש מכך שמישהו יריח לי תחתונים שאני לא בבית או ירים יד על הכלבה.
לדעת שאם קניתי חומוס הוא לא ישאב יחד עם הפיתות לפני שאני בכלל אטעם. ובכלל, זה מן שקט כזה של לא לחשוש מה קורה בבית שהעציץ הדביל מסתובב שם חופשי לא קשור. (אולי הייתי צריכה לקשור אותו למקרר שאני יוצאת מהבית אבל זה קצת מאוחר מדי עכשיו).
בקרוב נכנסת שותפה חדשה (ומקסימה יש לציין), יש לי עכשיו קצת זמן לאוורר את החדר הזה. לדעתי חודשיים לא נפתח חלון בחדר.
אני אנקה אותו, אכין אותו לקראת הדף הבא בחיי. יש לי תחושה מאוד חזקה שהדף הבא הולך להיות הרבה יותר טוב.
טוב תסלחו לי אני חושבת שאני אלך לישון עירומה ! כבר הרבה זמן שלא עשיתי את זה....
לפני 16 שנים. 12 באפריל 2008 בשעה 10:14
