ואוו יש כל כך הרבה מה לכתוב על הימים האחרונים... השבועות האחרונים.
מאיפה מתחילים ???
טוב אני אנסה בצורה כרונולוגית אולי זה יעבוד.
סאגת העציץ טרם הסתיימה. הוא עוד חייב לי כסף והבחור נעלם מעל פני האדמה. הצ'קים שנשארו אצלי הם ללא כיסוי ולא בא לי להתחיל להתעסק עם שוברי רגליים למינהם. ברגע שיהיה לי כח נשבעת לכם אני לוקחת את השערות מהאף שלו וסורגת מהן סוודר לערבים מהפלאפל למטה.
חברה טובה שלי (שבמקרה גם הבוסית שלי) נסעה לה ל10 ימים לחו"ל. מה שאמר שכל הטלפונים של העבודה עברו אלי. בנוסף הייתה בי מין רוח התנדבותית שכזו ויצא לי מהפה המשפט: "כן, בטח, את יכולה להשאיר אצלי את הכלב שלך, שטויות, אני מתה עליו". אויש איזו טעות זו הייתה. הכלב לא הפסיק להשתין לי בבית ולריב עם הביצ' הפרטית שלי. ה10 ימים האלו נראו לי כמו נצח וכבר ייחלתי לרגע שבו היא תחזור ותיקח את העול הזה ממני. שלא תבינו לא נכון, אני באמת אוהבת את הכלב שלה, אבל 2 כלבים + 200 טלפונים ביום החל מהשעה 8 לפנות בוקר ועד 23 בלילה. לא ממש כייף.
נכנסה שותפה חדשה במקומו של העציץ. עוד לא מצאתי לה כינוי הולם ונראה לי שזה ייקח קצת זמן. מה לעשות זה נורא מקשה עלי לדעת שאת (וגם הוא) קוראים כאן הכל ועוד מעירים לי על כך שהמון זמן לא כתבתי. אני אוהבת את שניכם ומרגישה הכי חופשיה אתכם אבל עוד לא מצאתי לכם כינויים. חכו זה יבוא. אבל בגדול אני חושבת שכניסתך לדירה מהווה את אחת ההחלטות הטובות שעשיתי.
אתמול היה לי ערב מהנה והזוי בו זמנית. יצאתי עם חבר טוב שלי (=הכוסית. כל אחד והכינוי שמגיע לו ) ללימיט. היה שמח, שתינו, נהנינו, אפילו סישנתי קצת. לא אותו אומנם אבל אחרים והיה כייף. נתן קצת תחושת דאנג'ן שלא הייתה בי כבר הרבה זמן. לצאת ממסיבה עם יד כואבת וכפות ידיים שורפות מספאנקים כבר הרבה זמן לא קרה לי. תכל'ס התגעגעתי לתחושה הזו. לקראת סוף הערב ישבתי עם הכוסית בפינת הבר ולידנו זוג יפייפה. אני מכירה את הזוג בפנים כי הם די קבועים שם אבל מעולם לא יצא לי להחליף איתם מילה. האישה דורכת עם המגפיים המשגעים שלה על איזה גבר ותוך כדי מנהלת שיחה ערה עם בן זוגה. בזמן שאני מסתכלת עליהם קלטתי שיש לאישה שרשרת מהממת. חיכיתי ליצור קשר עין ואכן אמרתי לה שלדעתי השרשרת שלה מטריפה. היא חייכה אמרה תודה והגישה לי אותה. לתומי חשבתי שהיא נותנת לי לראות אותה מקרוב, או למדוד אותה וכך עשיתי. אבל כשבאתי להחזיר לה אותה היא לא הסכימה לקבלה. בחיוך ענק היא אמרה לי שזה יותר יפה עלי והיא שמחה להעניק לי אותה בכייף. בערך 15 דקות של שכנוע לא עזרו. היא עקשנית יותר ממני ולא מוכנה לקבל את השרשרת חזרה. גם שאשלם לה על השרשרת היא לא מוכנה, אפילו לא לשלם להם על החשבון בבר או להזמין אותם לכוסית שתיה. כלום. היא אומרת לי שהיא נהנית להעניק לי את השרשרת מכל הלב. הייתי בהלם עוד שעות ארוכות אחר כך. מחווה כזו מעולם לא ראיתי. (אה, שכחתי לציין שכל הקטע היה כשהיא עדיין דורכת על איברו של הבחור). בסוף סגרנו את זה בהרמת לחיים אחת.
סיימנו את הערב בארומה. הזמנו לאכול ולא תיכננו משהו מיוחד למאוחר יותר. נכנסו להם 3 אנשים. שני גברים ובחורה. שלמראית עין נראו ערסים משהו. הכוסית הודיע לי שהוא דווקא מסתדר איתם טוב (עם ערסים בכללי לא עם השלושה הספציפיים) ומיד פתח בשיחה על גבינת החלומי של ארומה. אחרי כמה דקות השלושה הפכו לחברים הכי טובים שלו, החליפו איתנו טלפונים וצילמו אותנו בסלולריים שלהם למזכרת. הכל קרה כל כך מהר ולא ממש הבנתי איך אבל זה היה מצחיק.
באתי הבייתה והביצ' מחכה לי ליד הדלת, חמודה. לקחתי אותה לטיול של זריחה ובעודי מטיילת איתה ליטפתי את השרשרת החדשה והרהרתי קצת בחוויות מהשעות האחרונות. אני עדיין לא תופסת חלק מהאירועים אבל כשהגעתי הבייתה נרדמתי עם חיוך ענק.
קצת חבל שהכוסית לא נשאר לישון איתי (אולי כי לא הצעתי לו....)
לפני 16 שנים. 10 במאי 2008 בשעה 20:38
