איזה שבועיים מטורפים שעברו עלי.
זה התחיל עם כאב גב קטנטן. שהתפתח לכאב גב רציני ואישפוז כפוי אצל אמא. "ביליתי" שם שבוע.
יום אחרי שחזרתי הבייתה פינקתי את עצמי ביום פינוקים. מניקור, פדיקור וקשקשת עם הבנות. היה נפלא ויש לי אחלה מניקור.
באותו הערב כשהתחלתי לחזור לכיוון הבית הרגשתי נפיחות קלה ברגליים. חשבתי לעצמי שזה לא משהו רציני אלא סתם מעודף עמידה על הרגליים. בטח אגיע הבייתה וזה יעבור. איזה יעבור ואיזה נעליים. הגעתי הבייתה הרמתי את המכנס וחשכו עיניי. הרגליים בערך פי 3 מגודלם הטבעי. צבועות בצבע אדום צרחני וכל נגיעה אפילו קלילה בהן גורמות לי להשמיע קולות שרק דוד דאור מסוגל להוציא.
בקיצור במקום קרסוליים יש לי זוג בלונים אדומים. זוועה.
הגעתי למרפאת לילה בעזרתם המדהימה של זוג חבריי המדהימים. שם נמדד לי לחץ דם שגם הוא היה מטורף. 189/95. כן כן אכן מטורף בהתחשב בעובדה שלא סיימתי ריצת מרתון ב5 דקות האחרונות. הרופאה ראתה את הבלונים החדשים שלי וללא כל מחשבה מיותרת אמרה לי לטוס למיון. זחלתי לי למיון. כי אי אפשר לקרוא למה שעשיתי שם הליכה. באותו רגע צב היה מנצח אותי בקלי קלות.
במיון שוב בדקו לחץ דם. הוא ירד טיפה אבל עדיין גרם לאח לעשות פרצוף קצת לחוץ. אז שאלתי אותו איך המניקור והוא אמר שמקסים. הרוטינה הזו די חזרה על עצמה עם כל אחד מהצוות הרפואי שנפגשתי איתו בהמשך.
הרופא הגיע. וגם אמר שהמניקור מקסים. (חבל שלא היו איתי כרטיסי ביקור) בדק אותי קצת. לחץ בדיוק איפה שאמרתי לו שכואב לי ואני שאגתי עד עמקי נשמתי. אחר כך הוא החליט שצריך לקחת לי דם. באופן עקרוני אין לי בעיה עם מחטים רק אני לא אוהבת להיות בצד הנדקר. הרופא לא הסכים איתי והתעקש על בדיקות הדם. ביקשתי לפחות שהאחות תעשה את זה כי ידוע שלאחיות יש יותר ניסיון והן יותר עדינות והוא עדיין לא הסכים איתי. שאלתי אותו שוב איך המניקור והפעם הוא כן הסכים איתי שהמניקור הורס. לפחות על משהו אחד אנחנו מסכימים. חבריי הוצאו אל מחוץ לפרגוד של מיטת המיו שלי ורק צחקו עלי מבחוץ. הם שמעו אותי מתבכיינת. ואיימו שזה ישמש אותם נגדי עד סוף חיי. אני מאמינה להם. באמת התבכיינתי. מחט ראשונה שנכנסה לא מצאה כלום אבל הוא התעקש לחפש. ממש ממש לחפש.(יש לי סימן סגול ענק שמוכיח כמה הוא חיפש) מחט שניה חיפשה די הרבה ובסוף מצאה. בכאבי תופת וחצי עילפון שמעתי את הרופא אומר שמאשפזים אותי. ביקשתי מחלקה סגורה והוא אמר שכבר ישלח לי פסיכיאטר לאיבחון. ( מי אמר שאני לא מתלוצצת עם רופאיי?!)
הרופא אמר לי לא לזוז מהמיטה כי יש לו חשש שזה יכול להיות קריש דם. לא רצוי בגילי לערבב סיגריות וגלולות. לכם אסור לי לזוז מהמיטה. נלקחתי במיטה לכיוון המחלקה. והסניטר לא הסכים לעצור לי לסגריה בדרך. ממש חצוף לדעתי. נכנסתי לרנטגן וכשיצאתי ושאלו אותי איך היה עניתי שאין לי מושג אבל חייכתי. לימדו אותי תמיד לחייך בתמונות. עכשיו הסניטר לקח אותי למחלקה. השעה 2 וחצי לפנות בוקר ואני מגיעה למחלקת פוק. זה השם שהמחלקה קיבלה. כנראה הגענו בשעת החלפת החיתולים לכל הזקנים והריח... טוב נו אתם יכולים לתאר לעתמכם למה המחלקה קיבלה את שמה.
אחרי 4 ימי אישפוז (שכולל בתוכו את הסילבסטר ככה שזה מרגיש הרבה יותר מ4) שוחררתי לביתי. קריש דם זה לא היה. אין להם מושג מה זה כן היה. לכן אני מאמצת את הדיאגנוזה היחידה שקיבלתי עד כה והיא מחברתי הטובה. "השתלטות עויינת של חייזרים על הרגליים". אין סיבה אחרת למראה הנוראי ההוא.
אז עכשיו אני בבית. האדמימות נעלמה לחלוטין ולקחה איתה את הכאב. הנפיחות ירדה בערך בחצי והרופא משפחה כתב לי שבוע חופש מחלה עם רגליים למעלה 😄 אגב גם הוא אהב את המניקור. אני אוהבת את הרופא הזה. אם הייתי רוצה הוא גם היה רושם לי ויאגרה.
עוד שבוע שאני אסיים עם האנטיביוטיקה אני הולכת לחגוג סילבסטר. מי שרוצה מוזמן להצטרף !
לפני 13 שנים. 5 בינואר 2011 בשעה 17:55
