הכל התחיל כל כך בטעות ... כל כך לא תיכננו שום דבר. נפגשנו במקרה, הייתה שיחה נפלאה, הזמנתי אותך לדרינק, ומשם הכל זרם כאילו אנחנו מכירים שנים.
היום - כמעט שמונה חודשים אחרי אני יודעת להודות, להעריך ולא תמיד קולטת איזה מזל נפל בחלקי.
לפעמים אני מתעוררת בבוקר ושואלת את עצמי במה זכיתי ?? איך זה שנפל עליי האושר הזה ככה בלי לתבנן בזמן הכי לא טוב בחיים ובכל זאת אני מצליחה לשמור עליו כמו על השושנה בנסיך הקטן.
מיום ליום אני מגלה כמה אתה מדהים. כמה אתה מפרגן. וכמה אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי איש בחיי. אתה נותן לי כח לעבור את הכל. מעודד אותי אחרי יום מטורף בלימודים, מרגיע אותי אם אני עצבנית ומאפשר לי להיות הכי אני שבעולם.
אין דבר שאני יותר מחכה לו מאשר לחבק אותך, להבלע לך בחזה ורק לנשום אותך אל תוכי. הגעגועים הבלתי פוסקים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי כל כך מקשים עליי אבל מצד שני כל כך מחזקים אותי. אין תחושה טובה יותר מאשר לדעת שיש למי להתגעגע. שיחות הטלפון שלנו זה משהו שמחזק אותי כל פעם עד לפגישתנו הבאה. נותן לי עוד קצת כח ועוד קצת מרץ.
אין לי מושג מהיכן הגיע פרץ ההשתפכות הזאת - זה כל כך לא מתאים לי, אבל רק רציתי להגיד לך, איש יקר שלי, שאני כל כך אוהבת אותך.
תודה לך שאתה שלי.
אני.
לפני 18 שנים. 21 במאי 2006 בשעה 20:15
