ילד שלי
אני כותבת לך כאן כי כל פעם שניסיתי לומר את מה שיש לי להגיד התחילה לי דליפה לא ברורה מאיזור העיניים.
אתה נוסע עכשיו. אוף כמה זה קשה להפרד ככה. מי כמון יודע כמה זה קשה לי.
אל בשום פנים ואופן אני לא רוצה שתיסע בלי שאומר לך כמה אני אוהבת אותך, כמה שאני כבר מתגעגעת, וכמה שאני רוצה שהחודשיים האלו יעברו מהר.
אני זוכרת שרק הכרנו, אמרת לי שבקיץ אתה נוסע. מי חשב בכלל שאנחנו נהיה עדיין יחד. אני זוכרת שאז כשסיפרת לי את זה הינהנתי בנימוס ואמרתי לעצמי יופי כן מי יזכור אותו עד אז בכלל. והיום כמעט 9 חודשים אחרי אני לא יכולה לחשוב בכלל על הנסיעה הזאת שלך בלי להזיל דמעה אחת או שתיים (או שבעים...).
אני כל כך שמחה בשבילך שאתה הולך לעשות משהו שאתה אוהב, משהו שחיכית לו, אבל באותה נשימה אני לא יכולה שלא להיות טיפונת אנוכית ולחשוב על עצמי. על כמה ריק יהיה לי פה. אני בטוחה שאלו יהיה החודשיים הכי ארוכים בחיים שלי.
ילד יפה שלי, אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם, מחכה כבר לרגע שתחזור ואחבק אותך בנתב"ג ואתה תגיד לי להפסיק לבכות כי אני עושה פדיחות. אבל לא אכפת לי, מאז שאני איתך התחלתי להביע רגש כמו שלא הבעתי מעולם. משום מה אתה גורם לי לכך.
אתה תקרא לזה דרמה קווין ואני אקרע לך ת'תחת אם תגיד את זה שוב .... ( סתם סתם... אני אקרע לך ת'תחת גם אם לא תגיד את זה).
אוף שמישהו יריץ כבר את החודשיים האלה....
אוהבת המון
אני
לפני 18 שנים. 18 ביוני 2006 בשעה 9:38
